כלכליסט: מה למדה אלכסנדרה נרובליאנסקיה מחיטוט באוסף של אורן פייט הכולל מאות אריזות ופרסומות ישנות
מרטין באאס בשדה התעופה סחיפהול
dezeen: מרטין באאס מציג את השעה ב״זמן אמיתי״ בשעון חדש בשדה התעופה של אמסטרדם
אות-אות-אות: עידו ספיר מספר על פרויקט הגמר שלו במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, עיצוב משקל אנימטיבי אקספרימנטלי לפונט פרנק־ריהל
מוזיאון העיצוב חולון: נטע קונפורטי בשיחה עם המעצב ארז נאבי פאנה
Wired: מעבר חצייה מנורות לד לטובת השקועים במשך הטלפון הנייד
dezignZoom: סיגל נמיר על המפגש של אלכס גכט עם עם קים לתרופ, האשה הצעירה מסקרמנטו שנולדה ללא ידיים ורגליים, שהוביל אותו לעיצוב פרויקט הגמר המצטיין של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל
בדרך כלל החלפת לוגו או מיתוג חדש לא זוכים לדיון ציבורי, אולם זה לא היה המקרה עם התדמית החדשה והשנויה במחלוקת של אוניברסיטת תל אביב, שעיצבו אורי נווה וטל ברקוביץ׳. מהלך המיתוג מחדש הציף סוגיות רבות וחשובות בדיון הציבורי: האם העבר הוא פרה קדושה ואסור לגעת בו? האם בעידן הדיגיטלי שמשנה את חוקי המשחק עדיין נכון להיאחז במה שנעשה בעבר? עד כמה הרדיפה אחר העכשווי, המעודכן והצעיר מכתיבה החלטות כמו שינוי הלוגו של מוסד אקדמי? האם יש קשר בין הביקורת של קהילת המעצבים על מהלכי מיתוג לא מוצלחים לבין ההתקבלות שלהם בקרב הקהל הרחב? ועד כמה הקהל הרחב בכלל שם לב למהלכים האלו?
דן הנדל. צילום: Amanda Kirkpatrick
26.1 > דן הנדל מתמנה לאוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל בירושלים
חצי שנה לאחר שפורסם הקול הקורא לתפקיד, וארבע שנים לאחר שנפתחה ״חוקרים במופלא״ -התערוכה האחרונה שאצר אלכס וורד ז״ל – פורסמה הידיעה שדן הנדל מונה לכהן כאוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל. הנדל,יליד 1978, הוא אדריכל, מרצה במחלקה לאדריכלות בבצלאל, ואצר בין השאר את התערוכה ״נושאת מטוסים״ שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה ה־13 לאדריכלות בונציה (ולאחר מכן גם בניו יורק ובמוזיאון ישראל), ואת תערוכת הרטרוספקטיבה על האדריכל אברהם יסקי במוזיאון תל אביב. המינוי הוא זריקת מרץ חשובה לתחום ותרומה משמעותית לתחרות הבריאה שבין המוזיאונים המז׳וריים שמציגים עיצוב בישראל.
2017 > שלוש תערוכות עיצוב שיאצור הנדל יפתחו ב־2017. בחודש מרץ תיפתח תערוכה ניסיונית שתחשוף את אוספי המחלקה לעיצוב ואדריכלות כשכבות ארכאולוגיות של החלטות, התקשרויות וצירופי מקרים, ותעלה שאלות על ההגדרות המשתנות של עיצוב ודרכי התצוגה שלו. בחודש יוני תיפתח תערוכה על עבודותיו פורצות הדרך של המעצב הגרפי דן ריזינגר, שתדגים את המנעד המרשים של עבודתו העיצובית. ובחודש ספטמבר תיפתח תערוכה שתתמקד בפרגמנטים חומריים, קישוטיים ואדריכליים בירושלים, ותתבסס על עבודתו רבת השנים של האדריכל דוד קרויאנקר.
״מטבח האש״ בעיצוב טום דיקסון לאבן קיסר
12.4 > אבן קיסר מציגה את The Restaurant, שיתוף הפעולה שלה עם טום דיקסון בשבוע העיצוב של מילאנו
גם השנה הציגה אבן קיסר, בפעם הרביעית ברציפות, שיתוף פעולה בינלאומי מרשים שזכה לכותרות בשבוע העיצוב של מילאנו. ״המסעדה״ של אבן קיסר וטום דיקסון כללה ארבעה מטבחים קונספטואליים ששאבו השראה מארבעת האלמנטים: אדמה, אש, מים ואוויר. היא מוקמה במוזיאון הילדים מילאנו (MUBA), שמורכב מארבעה אגפים ובכל אחד מהם הוצג מטבח קונספט שונה בעיצובו של דיקסון. לצד המטבחים שולבו פריטים שונים בעיצובו של דיקסון וכן שולחנות המיועדים לאכילה, שעליהם הוגשו מאכלים שבושלו בכל אחד מארבעת המטבחים, כאשר כל מאכל הותאם לקונספט של המטבח בו הוכן.
2017 > בשנה הקרובה אבן קיסר תשתף פעולה עם המעצב הספרדי חיימה חיון. המיצב הראשון יוצג בחודש ינואר בטורונטו תחת הכותרת Stone Age Folk, ויגיע לשיאו בשבוע העיצוב של מילאנו שיתקיים בחודש אפריל.
טרטקובר במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג
3.6 > תערוכת היחיד של דוד טרטקובר נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות
מתבקש להגיד על תערוכת היחיד של דוד טרטקובר במוזיאון תל אביב שהיא הייתה תערוכה חשובה; שזו הייתה הזדמנות חד פעמית להתרשם מהקף היצירה המרשים של המעצב והאמן, חתן פרס ישראל לעיצוב, ומהיכולת שלו לזקק אמירה פוליטית או חברתית לדימוי אחד. אולם מעבר להיותה חשובה, זו הייתה תערוכה יוצאת דופן, שהפגינה קודם כל את השליטה המושלמת של טרטקובר בתקשורת חזותית, לא משנה אם הוא מעצב כרזה או חושב על חלל תערוכה. והדבר בא לידי ביטוי בכל הבט: החל מהלייבלים, שהדבר הכי בולט בהם היה ציון השנה (מה שנתן את ההקשר הרלוונטי לעבודה), ועד לפיזור העבודות בחלל – החל מהעבודה בכניסה שנתנה את הטון – ״ישראל זה לא אמריקה״ – ועד הבחירה לתלות את כרזת ״שלום עכשיו״ הרחק מגובה העין, כאידיאל שאי אפשר להשיגו.
2017 > אחת מתערוכות העיצוב המסקרנות של השנים האחרונות תיפתח בחודש מרץ במוזיאון תל אביב. התערוכה, ״תגובה בונה לאסונות טבע״ שתאצור מאיה ויניצקי, תציג כ־25 פרויקטים מרחבי העולם שעניינם מיליוני אנשים שנעקרו בעשור האחרון מבתיהם בעקבות אסונות טבע רחבי היקף, ופליטי מלחמות וסכסוכי דמים פנים־מדינתיים. מיליונים מתמודדים עם סכנת מוות, מזג אוויר קיצוני, צמא, רעב וחרדה: מעֵבר למענה לצרכים המיידיים, בהבט רחב יותר אפשר לזהות שינוי באופן שיתוף הידע ובקשר העדין בין הקהילה לשדות מקצועיים דוגמת אדריכלות, עיצוב מוצר, עיצוב גרפי, הנדסת מבנים והנדסת חומרים.
ננדו במוזיאון העיצוב חולון. כל הצילומים: Takumi Ota
7.6 > תערוכת הרטרוספקטיבה של סטודיו ננדו נפתחה במוזיאון העיצוב חולון
מוזיאון העיצוב חולון שם לזכותו השנה השג בינלאומי מרשים, עם פתיחת תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה בעולם של סטודיו ננדו, מהחשובים בעולם. 74 העבודות שהוצגו בתערוכה הציגו את האתגרים והפתרונות שבהם נתקל הסטודיו, תוך אינטראקציה עם הטיפולוגיות השונות של אוביקטים ושל האזורים הלא־נחקרים בהם, שבאופן לא מפתיע, את כולן איפיין מינימליזם יפני מפתיע, נחשק ויוצא דופן. התערוכה סימנה את עזיבתה של גלית גאון ממשרת האוצרת הראשית של המוזיאון, תפקיד שמילאה במשך חמש שנים מיום הקמת המוזיאון. לנעליה נכנסה מיה דבש כאוצרת ראשית בפועל, ומוקדם יותר החודש היא פתחה את ״מבט על״, התערוכה הראשונה במוזיאון תחת כהונתה.
2017 > המוזיאון עדין מצוי תחת סימן שאלה ללא מנכ״ל ואוצרת ראשית קבועים, אולם תכנית התערוכות ל־2017 כוללת שתי תערוכות מסקרנות. לאחר התערוכה הנוכחית שעוסקת בראייה, בחודש יוני עיצוב תיפתח תערוכה שתעסוק בסאונד בשילוב של פריטים היסטוריים, עכשוויים, אינטראקטיביים ומיצגים מקוריים שיעוצבו במיוחד בעבור התערוכה. בחודש דצמבר תיפתח תערוכת רטרוספקטיבה שתאצור חוקרת האופנה יערה קידר, ושתוקדש לזכרה של הבמאית, השחקנית, התסריטאית ואייקון האופנה רונית אלקבץ.
מתוך ״הארץ המובתחת״ בבית העיר. צילום: דין אהרוני
16.6 > הארץ המובתחת, תערוכת היחיד של זאב אנגלמאיר, נפתחה בבית העיר
אחד הדברים המפתיעים בתערוכת היחיד של זאב אנגלמאיר, שעדיין מוצגת בבית העיר, הוא עצם קיומה. באקלים התרבותי הנוכחי של צנזורה, שמרנות וניסיון ללכת על בטוח, מבלי להרגיז אף אחד – ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במוסד עירוני – החגיגה הפרועה ומשובבת הנפש שמתקיימת במוזיאון היא דבר יוצא דופן ברוח הפלורליסטית שנושבת ממנה. מי שיבקר בתערוכה יזכה להצצה אל מוחו הקודח של אנגלמאיר, שממשיך למתוח את גבולות הטעם הטוב, לאתגר את המבקרים עם היחס שלהם לדת, לאומיות, מיניות ופורנוגרפיה, ולעמת אותנו עם צדדים שאנחנו נוטים להסתיר או להכחיש כמו אבסורד, וולגריות, ארוטיקה, פורנו וכו׳.
עזרי טרזי, 2016
22.6 > פרופ׳ עזרי טרזי יכהן כראש התוכנית ללימודים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון
עזרי טרזי הוא אחד האנשים המזוהים ביותר עם בצלאל, ודאי בתחום העיצוב התעשייתי:הוא החל את לימודיו בשנת 1986 במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ועשור לאחר מכן (1996) נכנס לתפקיד ראש המחלקה. בשנת 2004 הוא ייסד את התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ועמד בראשה עד לפני ארבע שנים. החל משנת הלימודים האקדמית הקרובה הוא יכהן כראש התוכנית ללימודים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון (תואר שני ותואר שלישי), ויהיה אחראי על הקמת מעבדת עיצוב ומדיה שתעסוק במחקר, עיצוב ופיתוח של קונספטים עתידיים עתירי טכנולוגיה. ״בוגרים רבים בתחומי העיצוב השונים המשוועים לתוכנית ברמה בינלאומית ימצאו בטכניון שדה אינסופי של מחקר ועשייה בקצה הלא נודע של צרכי העתיד״, אמר טרזי לפורטפוליו בתגובה למינוי. ״זו התוכנית היחידה בישראל שמעניקה תואר שלישי (Phd) בעיצוב, ובישראל יש מחסור משמעותי של סגל אקדמי בכיר בעיצוב. העיצוב הוא המתווך והמאיץ, הממחיש והמנגיש את כל אותן טכנולוגיות לשימוש האדם, ואני שמח שהטכניון רואה בשדה העיצוב מרכיב משמעותי של העתיד״.
מתוך מיתוג תערוכת בוגרי 2016, ויצו חיפה. עיצוב: גל בן דוד
26.6 > ירון שין מבטל את פורמט ההגשות המוכר של פרויקטי הגמר בוויצו חיפה
בחודש יוני הודיע ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, ירון שין, לסטודנטים שמסיימים את הלימודים, שהפורמט המוכר של הגשות סוף השנה לא יתקיים ובמקומו יגיעו כ־30 מבוגרי המחלקה לאורך השנים לשיחה בגובה עיניים בין מעצב בוגר לקולגה מקצועית. ״אני לא מוצא שום סיבה הגיונית שסטודנטים יעמדו רועדים מפחד מפני מבקר אימתני כזה או אחר, יגיעו לדמעות של תיסכול ולעיתים להתמוטטות בעקבות ביקורת קטלנית״, הוא אמר לפורטפוליו, ״וכל זה למרות שהעבודה שלהם זכתה לכל הדרך והתהליך לגיבוי וליווי מצוות המרצים של המוסד״. לפי שין התגובות למהלך היו מוצלחות במיוחד, ומעניין יהיה לראות האם הוא יצבור תאוצה ויורחב להגשות אחרות ומחלקות ובתי ספר נוספים.
אנל מילר, יו״ר אגודת המאיירים של ניו יורק, בתל אביב
16.9 > אנל מילר, יושבת הראש של אגודת המאיירים של ניו יורק, ביקרה בשבוע האיור השלישי של תל אביב
לכבוד שבוע האיור 2016 הגיעה לארץ כאורחת כבוד אנל מילר, יו״ר אגודת המאיירים של ניו יורק (Society of Illustrators), המכהנת בתפקיד במשך העשור האחרון. במשך שבוע שלם ביקרה מילר בעשרות תערוכות ופגשה מאיירים רבים, והתרשמה מסצינת האיור המקומית. מוקדם יותר החודש נודע ששישה ישראלים זכו השנה בפרסים מטעם האגודה, ביניהם עמית טריינין ועידו בק, על עבודות שהוצגו לראשונה בשבוע האיור 2016. ״ביקורה של מילר מעניק משנה תוקף לחשיבות הפלטפורמה שיצר שבוע האיור לאיור המקומי״, אמר יובל סער, האוצר הראשי של שבוע האיור והעורך הראשי של פורטפוליו. ״בשנים האחרונות זוכים מאיירים ישראלים בפרסים כמעט בכל תחרות בינלאומית חשובה, והביקור של אנל מילר בארץ מוכיח את העניין הרב שהאיור הישראלי זוכה לו ברחבי העולם. אני מקווה שביקורה של מילר יהווה סנונית ראשונה לשיתופי פעולה עתידיים״.
נשיא בצלאל, עדי שטרן, בראיון לידיעות אחרונות, 23.12.2016
12.12 > מירי רגב קוראת לעצור את התקציבים לבצלאל
ימים לא פשוטים עברו החודש על בצלאל, ועל חופש הביטוי והיצירה האמנותית, לאחר שסטודנטית לאמנות בשנתה הראשונה בבצלאל נלקחה לחקירת משטרה בחשד להסתה בעקבות תרגיל שתלתה במסדרון, שבו הוצג דיוקן של בנימין נתניהו ליד חבל תלייה עם הכיתוב Rope (פראפרזה על כרזת הבחירות של ברק אובאמה עם הכיתוב Hope). ״השר בנט, הגיע הזמן שגם אתה תציב את הגבול בין אמנות להסתה ותעצור את התקציבים לבצלאל!״, כתבה שרת התרבות מירי רגב בעמוד הפייסבוק שלה.
בראיון שפורסם בשבוע שעבר בידיעות אחרונות הגיב לפרשה נשיא בצלאל, עדי שטרן, שאמר ״זו הייתה מתקפה בוטה, אפילו ברוטלית, של המשטר על בצלאל. אנחנו הופכים לחברה פחות ופחות נאורה. במדינה דמוקרטית כל אדם יכול למתוח ביקורת על הממשלה המכהנת. יש היום בישראל אווירה של שיסוי. אנחנו בדיוק המקום שבו הסטודנטים צריכים להתאמן, להתנסות, להעז, ליפול. הכל במסגרת הלימודים, במסגרת החממה הפנים־אקדמית. אין דרך אחרת ללמוד. בטח לא בלימודים מעשיים כמו בבצלאל, שהוא מוסד שמחנך למעורבות חברתית, למעורבות פוליטית. אני חושב שיוצרים, אמנים ומעצבים צריכים להיות מעורבים, צריכים להגיב, צריכים לשאוף להשפיע ולשנות. זו התפיסה החינוכית שלי״.
מימין: ירום ורדימון, תערוכות סוף שנה בצלאל, 1979. משמאל: דקל בוברוב, 2016
מעטים המעצבים בעלי קריירה ארוכת שנים שחצו את גיל 70, ושתרומתם לשדה העיצוב נותרה חיונית ורלוונטית מתמיד, לא רק במחוזותינו אלא גם מעבר לים. פרופסור ירום ורדימון הוא אחד מיחידי הסגולה הללו. במשך שישה עשורים ורדימון פועל כמעצב רב־תחומי, כאוצר, כמרצה וכמחנך לעיצוב. הוא כיהן, בין היתר, כראש המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל וכנשיא אגודת המעצבים הגרפיים בישראל, וכבר למעלה מעשור הוא נושא במשרת דיקן הפקולטה לעיצוב בשנקר. ורדימון זכה להכרה בין־לאומית יוצאת דופן הודות לשפת העיצוב המקורית שיצר, ובשנת 2007 הוענק לו תואר חתן פרס ישראל בתחום העיצוב.
עבודותיו של ורדימון ניחנות בשפת עיצוב מינימליסטית וקונספטואלית ייחודית, שמאופיינת בשימוש חוזר ונשנה בצבעי יסוד ובצורות גאומטריות בסיסיות, בהשראת הבאוהאוס והמודרניזם, ובדיאלוג מתמיד עם תמורות סגנוניות בעולם העיצוב. בתפיסה האסתטית שלו יש נימה של רעננות, אופטימיות, משחקיות והומור, המביעים אנושיות ואמפתיה. מיומנותו בתמצות קונפליקטים חברתיים, פוליטיים ואתניים – וניסוחם באופן חזותי – הפכה את עבודותיו למראה מדויקת של המציאות הישראלית.
ירום ורדימון, כסא הקואליציה, 2016
התערוכה – המתקיימת ביוזמת מכללת שנקר ומכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל – מוקירה את פועלו העשיר ורב ההשפעה של ורדימון באמצעות חגיגת יצירה בהשתתפותם של מיטב האמנים, המאיירים והמעצבים בארץ. אוצרי התערוכה, איציק רנרט ויובל סער, הזמינו כ־30 יוצרים וביקשו מהם להגיב, להעניק פרשנות או להציע קריאה מחודשת לאחת מעבודותיו של ורדימון. חלק מהעבודות החדשות פועלות בשדה התקשורת החזותית, ואחרות מגיעות מתחומים אחרים של עיצוב ומאמנות. רבים מהיוצרים – קולגות וסטודנטים של ורדימון בעבר ובהווה – הביעו את הערכתם אליו ביצירת עבודה המעוררת לחיים את הדיאלוג שלהם עמו, שבעבור חלקם החל כבר בתקופת לימודיהם וממשיך להיות נוכח ביצירתם. ורדימון, שבמקביל להיותו איש אקדמיה הוא גם מעצב פעיל, יצר עבודות חדשות במיוחד לתערוכה, המוצגות לצד כרזות שעיצב בשנים האחרונות.
כך, התערוכה מהווה המשך לקריירה המפוארת של ורדימון בשדה העיצוב המקומי והבין־לאומי, שבמהלכה עבד מול גופים מסחריים, פרטיים וציבוריים, ועסק בתחומי עיצוב מגוונים – העיקרי שבהם עיצוב גרפי – החל מעיצוב למוסדות תרבות, הוצאות ספרים ומוסדות להשכלה גבוהה, כגון בצלאל ושנקר, וכלה בבניית מותגים ועיצוב לפרסום. גוף עבודותיו כולל סמלילים איקוניים ציבוריים ולאומיים, כרזות פוליטיות וחברתיות (כרזת ״שמאל ימין בום״ בכניסה לרייכסטאג בברלין), כרזות לאירועי תרבות (פסטיבל ישראל), עיצוב תדמיות (האוניברסיטה הפתוחה, עלית ובנק המזרחי) ושילוב תקשורת חזותית במיתוג אדריכלות ציבורית (המרכז הרפואי הדסה, מרכז רבין ומתחם יד ושם). ורדימון השתתף באין־ספור תערוכות בארץ ובעולם, ועבודותיו נמצאות כיום באוספים חשובים, בהם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מרכז פומפידו בפריז ומוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.
ורדימון הוביל וקידם את תהליך האקדמיזציה של מקצועות העיצוב בישראל, ובין השאר ייסד את תכנית התואר השני לעיצוב בשנקר. כמרצה במוסדות אקדמיים בישראל וכן באירופה ובארצות הברית, השפיע ורדימון על דורות של מעצבים, מרצים וסטודנטים. בכישרונו הנדיר ובמנהיגותו מעוררת ההשראה, הנחיל ורדימון הבנה עמוקה באשר לערכיו של מעצב לעתיד: דבקות במטרה, חקר האמת וביסוסה, יצירתיות, מקוריות, גישה ערכית ומוסרית, והבנה עמוקה של המתח התמידי בין פונקציונליות לביטוי אישי ולחזון אמנותי.
רשימת המשתתפים המלאה (לפי סדר ה-א״ב): לארי אברמסון, נוי אלון, זאב אנגלמאיר, דקל בוברוב, דרורית ברזילי, נדב ברקן, יואב גתי, אדה ורדימון, מושון זר־אביב, צבי טולקובסקי, עזרי טרזי, רותו מודן, אורי סאמט, מיכל סהר, שרון פוליאקין, ירמי פינקוס, קובי פרנקו, מירב פרץ, קובי פרץ, יעקב קאופמן, אברהם קורנפלד, ורד קמינסקי, דן ריזינגר, איציק רנרט, דגנית שטרן־שוקן, טרי שרויאר, דניאלה שריה
פתיחה: 12.1; נעילה: 2.2
שנקר, גלריה לורבר, רח׳ ידע עם 8, רמת גן
אלימות היא הפעלת כח (פיסי, חברתי, פסיכולוגי) על מנת לכפות את רצון בעל הכח על אדם, בעל חיים או קבוצה. למרות שאלימות אינה ייחודית לגזע האנושי, אין ספק שבני האדם שכללו אותה בהתמדה והביאו להתהוותה כאחד הכוחות המניעים את העולם. אפשר לזהות אלימות בכל הנרטיבים שעליהם מושתתת התרבות האנושית: מצד אחד מלחמות, חימוש וכיבוש, ומהצד השני הגנה, מרד וגבורה, כשלעיתים קרובות מתערבבים הצדדים זה בזה.
חיים פרנס
רבים רואים את מקצועות העיצוב כמקצועות הומניסטיים, כאלו השמים את האדם במרכז. ועם זאת, את כל החפצים יצר אדם; גם את הנוראים שבהם. לקראת התערוכה – שמוצגת בישראל של שנת 2017, תקופה שבה האלימות נוכחת במידה ניכרת ומעצבת את סדר היום וגבולות השיח של החברה הישראלית – התבקשו המשתתפים לעצב חפץ אלים על פי תפיסתם. החפצים המוצגים בתערוכה בוחנים את המושג אלימות ממגוון זוויות: מקצתם מבקרים, מקצתם מציעים פתרונות, מקצתם מאמצים את טבעם האלים ומקצתם מפליגים למחוזות הדמיון.
נגה שמשון
משתתפים: לוקה אור, תמרה אפרת, מאיה בן דוד ואורי בן צבי, דנה בן שלום, עידו ברונו, טל גור, דב גנשרוא, חנן דה לנגה, עפר זיק, עדי זפרן ויסלר, נעם טבנקין ואורן ארבל, עזרי טרזי, רון יוסף, ערן לדרמן, עפר ברמן, עידן נויברג וגל בולקא, סטודיו Reddish: נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, קובי סיבוני, אילון ערמון, אלינור פורטנוי, חיים פרנס, יוליה צוקרמן, מיכאל ציזנובסקי, גלית שבו, יואב שביט, נגה שמשון.
נעילה: 4.4 אירוע פתיחה והשקת קטלוג: 16.3 יום עיון: 28.3
הרבה אקשן. הפרויקט מוזמן לברלין ביוני והיום החלטנו ללכת על זה
Yuval:
דיייי. מדהים! זה חתיכת פרויקט הדבר הזה. אני זוכר כשסיפרת לי עליו בפעם הראשונה וזה נשמע על גבול המופרך
Merav:
אני יודעת. עד יום רביעי בשעה שתיים, כשכולם נכנסו לאולם והסדנה נפתחה, היו כל כך הרבה מכשולים וספקות בדרך. אבל ברגע שכולם הגיעו, ותפסו מקומות, התחילה בחדר אנרגיה מדהימה שנמשכה כמעט חמישה ימים רצופים
Yuval:
בואי נתחיל אם כך מהתחלה: מאיפה הגיע הרעיון?
Merav:
בשלוש שנים האחרונות אני חיה ברומא והקדשתי כמעט את כל השנה הראשונה ללמוד איטלקית ולעשות נטוורקינג. ממש עבדתי הפעם בנטוורקינג, ובין היתר הכרתי את מריה אליקטה, אוצרת איטלקיה לאמנות עכשווית שמאוד מתעניינת בנושאים של פרפורמנס. היא עבדה קודם עם קרן אוליבטי ועם מוזיאון המאקרו ברומא, ונוצר בינינו קשר חזק. היא רואה לאיזה כיוון האמנות הולכת, ומתעניינת בפרויקטים שיש בהם אלמנטים של השתתפות ומעורבות בחברה, והיא בדיוק רצתה לפתח פרויקט חדש מהסוג הזה, והתחילו בינינו שיחות בעניין.
באותה תקופה עזרי טרזי ואני היינו בדיאלוג ארוך לגבי התפקיד של עיצוב ומעצבים בעת הזאת, ומריה הזמינה אותנו לעבוד איתה על הפרויקט הזה בעבור מוזיאון המאקסי ולעזור לה לבנות את המתודולוגיה, כך שדברים התחברו וצמחו באופן טבעי. אחד הדברים המרתקים בפרויקט הזה הוא הדיאלוג היצירתי שהתפתח במשותף עם עזרי, סביב שאלות על תפקיד העיצוב ועל גישות מתודולוגיות אפשריות לנושא. התהליך היה ארוך ונמשך למעלה משנה, משום שזה פרויקט ראשון מסוגו והיו המון שאלות פתוחות איך לבנות ולקיים אותו בצורה הנכונה ביותר
Yuval:
אז מה היה הרעיון?
Merav:
הרעיון היה להפגיש מעצבים מכל האזור שלנו לחמישה ימים של עבודה משותפת על אתגרים שקשורים לאזור שלנו. בדיוק היום מישהו שאל אותי למה בכותרת יש ״מידל״ ולא ״מידל איסט״, ועניתי לו שלכותרת Design in the Middle יש יותר ממשמעות אחת. המידל לא נצמד לגבולות ששורטטו על מפות ומאפשר לנו להזמין אנשים ממדינות שכנות, מאתונה עד קהיר. אבל יותר מכך, המידל הוא המקום שהיינו רוצים לראות בו את המעצבים – מי שנמצאים באמצע, המתווכים, מי שנושאים ונותנים על הדברים, הם מנהיגים ודיפלומטים. הם אלו שמזמינים את הבריפים והמעצבים אלו שנענים להם.
הפרויקט הזה מבקש למקם את המעצבים באמצע: לקחת לעצמם מקום מרכזי יותר, ולשאול שאלה – האם התהליך החד־סטרי, שבו מעצבים נענים לבריפים של קובעי מדיניות, יכול להפוך לדו־סטרי? האם המעצבים יכולים לזמן מדיניות?
לפרויקט יש כמה מטרות, הבסיסית ביותר היא לייצר נטוורק שלא קיים במרחב שלנו, בין מעצבים, אנשי אקדמיה, מנהלים של שבועות עיצוב וכו׳. ומתוך הרשת החדשה הזאת יכולות לצמוח כמובן רשתות נוספות, פרויקטים, יוזמות ועוד. אבל המטרה המרכזית של כל המהלך הסבוך להפקה הזה, היתה לעורר את הדמיון האזרחי באזור שלנו: גם את הדמיון של המעצבים עצמם, וגם את הדמיון של אחרים באמצעות הכח החזותי של עיצוב להפוך רעיונות מופשטים ותכניות מגירה, לאובייקטים שאפשר להצביע עליהם, לדון בהם, להתווכח עליהם
Yuval:
את יכולה לתת דוגמאות ספציפיות, למה הכוונה בדמיון אזרחי?
Merav:
ישראלים בדרך כלל מבינים את זה מיד ובאופן אינטואיטיבי – אמירה כמו ״לנצח נחיה על החרב״ לדוגמה, גודעת באופן מיידי את היכולת שלנו כאזרחים לחשוב על תסריטים חלופיים. הכוונה בלעורר את הדמיון האזרחי היא לעורר את היכולת שלנו לדמיין עתידים אחרים, צורות הישלטות, בריתות אזרחיות, דרכים אחרות לחלק בינינו ידע ותשתיות. היכולת לדמיין את העתיד נשמעת זכות אזרחית מובנת מאליה כביכול, אבל המצב הוא שונה, לאנשים קשה מאוד להסתכל מעבר לכאן ולעכשיו ולדמיין מצבים שונים בתכלית.
לפני ארבע שנים ראיתי את פרויקט UMK של דאן ורייבי (Dunne & Raby), שבו הם הציעו תסריט ספקולטיבי שבו בריטניה מתחלקת לארבע מיקרו ממלכות. זה היה נראה לי פרויקט מצוין ומעורר מחשבה וגם אסתטי מאוד, והיום, ארבע שנים אחרי, הרעיון של בריטניה מפוצלת נראה הרבה פחות הזוי וספקולטיבי. אז לעורר את הדמיון ולאפשר לאנשים לדמיין עתידים משותפים אחרים, זאת מטרה שמעצבים יכולים לשחק בה תפקיד מרכזי, אם רק ייקחו לעצמם את החירות והאומץ
Yuval:
כלומר, פחות מעניין אותך ההבטים הפרקטים, זה יותר תרגיל אינטלקטואלי מחשבתי? או שצריכים להיות פה פסים מעשיים?
Merav:
כשניסחנו את ההזמנה לסדנה הראשונה, כתבנו שאנחנו מכוונים לטווח רחב של תוצאות – מהספקולטיבי ומעורר המחשבה ועד היישומי. במיוחד במציאות של מימון המונים ורשתות חברתיות, אין כמעט מגבלה לרעיון טוב. אבל אני יכולה לענות שמבחינתי, גם רעיון חזק שמעורר מחשבה הוא פעולה: הוא פועל על הדמיון של הצופים, ואולי יגרום להם לפעולות משלהם וכן הלאה. ולשאלתך – הרצון היה לפתוח ולאפשר, ולא להגביל לטווח מסוים של תוצאות, אלא לתת למעצבים להוביל ולקחת את זה לאזורי עניין שלהם. מדובר בחבר׳ה חזקים ומנוסים, ואנחנו רק יצרנו להם את התנאים והגירוי, וכל השאר היה בידיים שלהם
Yuval:
מי היו המשתתפים? כמה בסך הכל? מאיזה ארצות? ומי מישראל?
Merav:
השתתפו בסדנה 28 מעצבים שהגיעו מהאזור שלנו, חלק גרים ויוצרים בו, וחלק היגרו או לומדים באירופה. היו מעצבים מירדן, מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה, יוון ואיראן. כמו כן, הזמנו מספר מצומצם של מעצבים ויזמים חברתיים מאירופה שפעילים בארגונים רלוונטים, כמו לאורה מ. פאנה, שהקימה ומנהלת את הארגון Migrationlab, ושתי מעצבות איטלקיה וצרפתיה שפעילות בארגון פלסטיני־הולנדי שנקרא Disarming Design from Palestine.
מישראל הגיעו שני מעצבים, בן בנחורין ראש המסלול של אינטראקטיב בשנקר ועמר זיכר שהיא מעצבת דיגיטל מעולה. היא היתה סטודנטית שלי בשנקר והשתתפתה גם בגו גלובל, כך שיש לנו קילומטראז׳. שניהם נרתמו לפרויקט ועזרו בלי סוף כדי שהוא יתקיים.
וכמובן שהיה איתנו עזרי טרזי, שותף לצוות האוצרות ולבנייה של המתודולוגיה הייחודית של הסדנה, שבחר להפשיל שרוולים ולהצטרף לאחת הקבוצות היותר מאתגרות! – הקבוצה שעסקה בנושאים של דת – ורוב המשתתפים חששו ממנה ולא כל כך בחרו בה בגלל המורכבות של הנושא. בעבור עזרי, שכבר שנים עוסק בעבודות שלו בנושאים פוליטיים, ואף הציג תערוכת יחיד של שולחנות שמגיבים למצב בירושלים ובחלאב, זה נושא קשה אבל הכרחי להתמודד איתו, אחרת לשיטתו אנחנו מתעלמים מהפיל שבחדר
מירב פרץ (במרכז) עם כמה ממשתתפי הסדנה
Yuval:
ועכשיו השאלה המתבקשת היא איך הצלחת לגרום לאנשים מירדן, מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה ואיראן להגיע לסדנה שמארגנת מישהי מישראל עם מעצבים מישראל
Merav:
הפרויקט הוא לא פרויקט ישראלי, זה פרויקט של מוזיאון איטלקי עם אוצרים איטלקים וכו׳. בהרכב כזה לרוב המוזמנים היה נוח להצטרף ולהשתתף
Yuval:
הבנתי. אז איך היה בכל זאת המפגש?
Merav:
וואוו. אולי ראית קצת פוסטים בפייסבוק, אבל אנשים השתמשו במילים כמו קסם, מדהים, חד פעמי וכו׳. האנרגיות היו פשוט מדהימות, והעובדה שזה לא היה מבוסס על שיחות אלא על יצירה ועשייה משותפת, הובילה מיד לפסים אחרים של הירתמות משותפת
Yuval:
מדהים. ממש מעורר השראה
Merav:
ממש.
כשמריה שלחה את ההזמנות לאנשים, עזרי אמר לי: זה כל כך פשוט וטבעי ומתבקש, ומהצד השני נראה על גבול הדמיוני והבלתי אפשרי. ובאמת עכשיו הכל מאחורינו, אבל זה באמת נראה לרגעים לא אמיתי ולא אפשרי עד לפני שבועיים. וזה לא שאין רגישויות, או פה ושם רגעים של מבוכה. יש. אבל זה טבעי לאנשים שנפגשים בפעם הראשונה עם מישהו ממדינה שממנה לא פגשו אף אחד מעולם
Yuval:
לגמרי. בואי תגידי משהו על התוכן, שכמעט לא דיברנו עליו. מה היו הנושאים שהעלתם? מה עלה בדיונים? מה התוצרים, אם יש?
Merav:
היו חמש קבוצות וכל אחת קיבלה כותרת מאד פתוחה לפרשנויות, כמו Digital Dunes או Lost inTranslation. המחשבה היתה לאפשר לקבוצות כמה שיותר ״פתחי כניסה״ לתוך הנושאים, ולהביא איתן את מה שמעניין את האנשים שבהן, את היכולות שלהם. מתוך הנושאים התחילו להתפתח כמה קונספטים, ומעניין שלמרות שרבים היו ארכיטקטים ומעצבי מוצר בהכשרתם, הם בחרו לפתח פרויקטים דיגיטליים מבוססי רשת
Yuval:
כמו מה לדוגמה?
Merav:
שני פרויקטים מתוכם מבשילים, הקבוצות ממשיכות לפתח אותם אונליין ואנחנו מקווים שאפשר יהיה להציג פרוטוטייפים פועלים שלהם בברלין ולתת לקהל להתנסות בהם. פרויקט אחד הוא כרייה, ניתוח והצגה של דאטה חוצת־גבולות שמציפה נתונים שיכולים להביא ללכידות חברתית גבוהה יותר, והשני הוא פלטפורמה של דת open-source שמאפשרת לך להכיר ולבחון באופן אינטימי הבטים, ידע וטקסים של דתות שונות.
מצד שני, היתה קבוצה שעסקה במגוון ביולוגי ובהצלה של זרעים באזורי קונפליקט, אז לא הכל היה דיגיטלי, הם דווקא פנו לטכניקה עתיקה של כדורי זרעים, אבל רצו להוסיף לה רכיב דיגיטלי
Yuval:
ומה עכשיו? איך מוודאים שזה לא מתמסמס?
Merav:
שאלה מצוינת! היום האחרון הוקדש לשיחות ומחשבות על מה הלאה, והמון הביעו רצון להמשיך, ולעשות סדנאות נוספות. למשתתפת אחת יש בית בקלמאטה ביוון, אחרת מארגון חברתי בקהיר ויש להם חלל מתאים… ובינתיים קיבלנו הזמנה ממקס בורקה מ־State of Design Berlin לעשות את הסדנה הבאה ביוני. אז דדליין קרוב זה טוב וישמור את האנרגיות גבוהות וייתן לאנשים משהו לחכות לו.
בברלין נעשה משהו קצת שונה כנראה, ניקח נושא אחד, את ה־Nomadentity, ונבנה סביבו קבוצה גדולה שתתפצל לקבוצות עבודה קטנות סביב נושאים של הגירה, פליטות, שפה, זהות ובעיקר סביב היום שאחרי ההגירה; ונפתח את הסדנה גם למעצבים־מהגרים או פליטים נוספים שנמצאים היום בגרמניה ויוכלו לחלוק את הנסיון והידע שלהם עם האחרים
Yuval:
אז שאלה אחרונה שאני חייב לשאול: את אופטימית? חושבת שיש סיכוי שיהיה טוב יותר?
Merav:
אני יכולה להגיד שלאורך העבודה על הפרויקט, שנמשכה יותר משנה, קרו דברים מצערים בפוליטיקה העולמית שהפכו את הנושא של הזכות לדמיין עתידים משותפים אחרים לעוד יותר רלוונטי… מה שקרה בטורקיה, הברקסיט, טראמפ, בהרבה מקומות בעולם אנשים צריכים לתבוע לעצמם את הזכות הזאת.
אבל אני אופטימית, כי ההיסטוריה היא לא־לינארית, ואני מאמינה מאוד בתסריטים אחרים ומפתיעים. באופן אישי, אם היה לי זמן להשתתף ממש באחת הקבוצות, התסריט שאני מאמינה בו הוא שהגל של הטבעונות והמאבק לזכויות בעלי חיים יכול לייצר סביבו בריתות אזרחיות בין צעירים באזור שלנו. כאישה, הייתי שמחה אם גם המאבקים שלנו כנשים היו חוצים גדרות וגבולות. למעשה, הצעתי לקבוצה של ה־core.ligious להמציא דת שתאחד את הנשים באזור… אבל הם היו בעניין אחר.
אני חושבת שכולם הגיעו לסדנה ובאמת חצו לא מעט גבולות מנטליים וממשיים, אבל ברגע שהיינו שם ביחד בפנינה הארכיטקטונית של המאקסי, פתאום מהעיניים של האוצרים והמבקרים האיטלקים, נדמינו הרבה יותר דומים אחד לשני מאשר שונים… וזה מעניין כי החבר׳ה של ה־digital dunes אספו דאטה גם בסדנה, ואחת השאלות היתה: מה הסטריאוטיפים על המדינה שלך? והתשובות היו מאד דומות: ישירים, בוטים, גמלים, טרור…
אז אני אופטימית שברגע שאנשים נפגשים, האנושי גובר, ויש תקווה. אבל זה בהחלט דורש התכוונות מיוחד ומאמץ לא קטן לייצר רגע אחד כזה, בתוך כל החומות שרק נבנות סביבנו
Yuval:
יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Merav:
יום אחרי הסדנה באנו לפרק את החדר, והוא חזר תוך שעה להיות אולם הרצאות רגיל עם שורות של כסאות פלסטיק אפורים… והיה נראה שהאנרגיה האנושית היא כמעט סוג של חומר שמילא את החלל, וברגע נעלם. אז אני מקווה שמשהו מהחומר הזה נשאר אצל כל אחד מהמשתתפים ושהוא ייקח איתו הלאה את תחושת העוצמה שלמעצבים יש כוח כשהם לא לבד מול לקוח או מזמין, אלא ביחד. בביאנלה האחרונה בונציה ארוונה אמר, שארכיטקטים תמיד אומרים שאין להם כוח כשהם מול עיריות, קבלנים, יזמים. אבל לארכיטקטים יש כוח כשהם ביחד. אז גם למעצבים
יפה! אני מנחש שלא חשבת שהפרויקט הזה יגיע לכל כך הרבה מקומות, ושאפילו הגרדיאן הבריטי יקדיש לו כתבה…
Iftach:
האמת שלא. חשבתי שאולי זה יתפרסם באחד מהבלוגים של עולם העיצוב במקסימום, וגם לגבי זה פחדתי שיחשבו שזה גימיק ויוותרו. אז כן, אפשר להגיד שהופתעתי
Yuval:
יש לך אולי תשובה מה בפרויקט עורר כל כך הרבה עניין?
Iftach:
זו שאלה שכל הזמן עולה לי בראש. אולי זה בגלל שמדובר באוכל ואנשים יכולים להתחבר לזה בקלות; אולי גם בגלל שמכונת כביסה היא כזה דבר קר ונקי, ובפרויקט יש מתח בין זה לבין הבישול שאנחנו מכירים
Yuval:
כן. אצלי זה קודם כל הניגוד בין משהו מלוכלך למשהו סטרילי, בין משהו שהיה בגוף או על הגוף למשהו שאתה רוצה להכניס לגוף
Iftach:
אתה ניסחת את זה יותר טוב ממני…
Yuval:
אז בוא נתחיל מהתחלה, כמו שאומרים: איך בכלל נולד הרעיון ובאיזו מסגרת?
Iftach:
הרעיון נולד בבצלאל במסגרת קורס ״שרשרת המזון״ בהנחיית ליאורה רוזין. רציתי לעשות פרויקט שונה ממה שאני עושה בדרך כלל (אני נוטה לעשות פרויקטים יותר אמנותיים ופחות פרקטיים), וחשבתי שהפעם אעשה משהו שיעזור למישהו. ראיתי פרויקט שממש הרשים אותי ב־desginboom על מעיל שהופך לשק שינה, והחלטתי שזה הכיוון שמעניין אותי לעסוק בו.
התחלתי לחשוב איפה הומלס יכול לבשל בעיר. חפשתי פתרונות בבלוגים של הומלסים (מסתבר שיש דבר כזה..) ומצאתי שהמכבסה היא גן עדן בעבורם. היא פתוחה 24/7, מספקת ביטחון וחום, wi-fi, שירותים ומים חמים; סוג של בית, אז למה שלא נבשל שם? התחלתי לחפש איפה אפשר לבשל בתוך המכבסה, ואז מכונת הכביסה קפצה
Yuval:
שנייה לפני שנמשיך – מה זה הקורס הזה? מה קורה בו ומה נדרשתם לעשות?
Iftach:
אני שמח ששאלת, כי לקורס ולהנחיה של ליאורה היה משקל מהותי בהצלחה של הפרויקט. הקורס הוא קורס סטודיו בבצלאל לשנים ג׳ ו־ד׳ (בעיקר ד׳) במחלקה לעיצוב תעשייתי. הרעיון הגדול של הקורס הוא להסתכל על תהליכים בעולם המזון ועיצוב מזון, ולעצב בעבורם פתרונות וכלים
Yuval:
אז נחזור לבלוגים של ההומלסים ולמכונות הכביסה. מה עכשיו? מאיפה בכלל מתחילים לחשוב על איך להכין אוכל במכונת כביסה?
Iftach:
בתחילת הקורס השתתפנו בסדנה לבישול בוואקום, משם קיבלתי את ההבנה שאפשר לבשל אוכל במים חמימים ולא רותחים (תמיד חשבתי שחייבים להרתיח אוכל, זאת הנקודה לציין שאני לא בשלן כזה גדול…). תוסיף את זה לכמה אנשים מוזרים שניסו להכין ראמן במכונה, ללא הצלחה יתרה, מכיוון שהם לא השתמשו בשקית להפריד בין הסבון לבין האוכל, מה שתמיד הסתיים באותו האופן…
Yuval:
קטעים.
ואז? איך החלטת איזה אוכל להכין, מה כללו הניסויים, מה היה הטעם של מה שהכנת בהתחלה?
Iftach:
בהתחלה הכנתי פתיתים ואפונה ירוקה בקופסאת פלסטיק שעטפתי במצעים. זה יצא אכיל, בקושי. חשבתי שהנוזלים לא התאיידו כי לא היה חם מספיק אז הנחתי את כל היצירה לייבוש במייבש. טעות. בגלל כל החום והאדים הפתיתים הפכו לגוש וכל התוף של המייבש היה מלא בפיצוצים שהזכירו לי שלא הארכתי את הביטוח למייבש. בגלל הנזק עצרתי שם והנחתי שהוכחתי שזה אפשרי וזה מספיק. אחרי כל מיני התפתחויות חזרתי לבשל במכונת הכביסה לפני שבועיים והגעתי לתוצאות לא רעות בכלל של בשר ועוף בעיקר. זה כבר דרש כמה נסיונות על תוכניות שונות של מכונת הכביסה והמרה של מתכונים משעתיים וחצי על 58 מעלות ב־sous vide (בישול בוואקום בצרפתית), לשפת הכביסה; כלומר, כותנה למשך זמן ארוך ללא ייבוש
Yuval:
נכון לעכשיו, לכמה מתכונים אמיתיים הצלחת להגיע בסופו של דבר?
Iftach:
בהגשה הצגתי שלושה (שהיום אני כבר יודע שהם פחות רלוונטים) והמטרה שלי הייתה לחבר בין עולם המנות המוכנות לבית לכל ההקשרים שבאים עם זה (בעיקר בית) לעולם של אחרי המשבר של 2008, שבעקבותיו הרבה אנשים איבדו את הבית שלהם. מכיוון שאני לא שף אני כרגע עסוק בלפתח שיטה, קווים מנחים, ושהם ישברו את הראש…
Yuval:
אם כך, עד כמה הפרויקט אמור להיות פרקטי וישים, ועד כמה הוא אמור רק לעורר מחשבה ודיון?
Iftach:
זה מצחיק, כי כמו שאמרתי בהתחלה התכוונתי לעשות פרויקט פרקטי ולא כל כך הצלחתי לשכנע את החברים לכיתה שהדבר הזה ישים, אז פניתי לכיוון האמנותי (לכן גם לא התעקשתי על להצליח לבשל). כשהפרויקט התפרסם עקבתי קצת אחרי התגובות, חלקן היו מאוד נבזיות, אבל היה יפה לראות כשכל פעם שמישהו הגיב בצורה נבזית אנשים ענו לו שיקרא את הכתבה, או שהם היו הומלסים ואם היה להם דבר שכזה הם היו ממש שמחים. התגובות האלה שכנעו אותי להמשיך לנסות לפתח את זה, אז אני חושב שהתמזל מזלי וזה גם פרויקט שעורר דיון ואולי הוא גם יוכל בהמשך לעזור לאנשים
Yuval:
כלומר, יש סיכוי שיום אחד נוכל להכין אוכל במכונת כביסה?
Iftach:
נראה לי אפשרות סבירה לחלוטין. אני חושב שאנחנו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה ביום־יום שחייבים לחשוב על דברים כאלה
Yuval:
אמרת בהתחלה שאתה נוטה לעשות בדרך כלל פרויקטים יותר אמנותיים ופחות פרקטיים. אתה יודע להגיד איפה הפרויקט הזה ממשיך את הקו המחשבתי/עיצובי שלך מארבע השנים האחרונות?
Iftach:
במובן הכי שטחי: בנראות שלו; אני תמיד שם את הרעיון לפני האסתטיקה. זה לא שאני רוצה שהדברים שאני עושה ייצאו פחות יפים אבל אני חושב שבמהלך יצירה באקדמיה יותר חשוב לעורר דיון מאשר שהדברים יהיו יפים (בלי לפגוע באף אחד שעושה דברים יפים).
במובן העמוק יותר, אני כל הזמן טרוד במחשבות על העולם שאנחנו חיים בו: כלכלה, פוליטיקה, שלום אזורי וכו׳. אני מרגיש שזאת מעין חובה בתור מעצב, אך יותר מזה בתור בן אדם חושב ויוצר. אני רוצה לדרוש מאנשים לחשוב, ובהקשר הזה הפרויקט מתחבר בול לשאר הפרוייקטים שעשיתי
Yuval:
יכול לתת דוגמה לפרויקט אחר שלך?
Iftach:
בשנה ג׳, במסגרת קורס אחד לרבבה (בהנחיית פרופ׳ עזרי טרזי), עשיתי את ״אייקה״, שולחן למשא ומתן. השולחן ושני הכסאות נעשו ביציקת בטון אחת שאותה זיינתי בברזלי בניין למעט נקודות מסויימות. אחרי שהבטון התייבש שברתי את הבטון בעזרת פטיש 5 ק״ג והוא נשבר באותן הנקודות שלא חיזקתי לשולחן ושני כסאות.
העבודה מדברת כמובן על שבירה של חומת ההפרדה אך היא גם משתמשת בבטון ובשפה של בנייה ערבית/ישראלית כגשר וכחומר משותף. צילמתי את השבירה של יציקת הבטון וערכתי את כל הסרטון עם הנאום של קלינטון במהלך הסכמי השלום לפני רצח רבין. אז מן הסתם האסתטיקה פה היא לא המהות אלא הרעיון של העבודה
Yuval:
ועכשיו פרויקט גמר… תגלה לנו מה אתה עושה?
Iftach:
כן, וואו. תקופה לחוצה לכל סטודנט. יש עוד חודשיים ודברים עוד עלולים להשתנות אבל בגדול אני לוקח חפצים איקוניים מעולם העיצוב ויוצק אותם מחדש בסיליקון כך שהם משמרים ומשנים את הפונקציה שלהם באותו הזמן. לדוגמה, מנורת שולחן שמאירה אך לא מחזיקה את עצמה, כאילו שנשאר רק הזיכרון של הדבר עצמו, או שעון שמראה את הזמן אבל המחוגים שלו גמישים ו״עייפים״. הרעיון הוא שוב לייצר דיון בנוגע לעיצוב, מהותה של עבודה, של שכפול של איקונות, וכל זה בעזרת חפצים יוםיומיים
Yuval:
נשמע מסקרן! אבל נמתין בסבלנות… וכמובן שנבוא לבקר. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
שבוע העיצוב ירושלים 2017 יתקיים בין 8-15 ביוני ברחבי שכונת טלביה. תחת התמה ״איים״ יושקו במהדורה השישית והמורחבת של שבוע העיצוב שורת אירועים, מופעים ומגוון רחב של תערוכות עיצוב מקומיות ובין־לאומיות. כ־150 מעצבים ומעצבות ישתתפו השנה בכ־40 תערוכות ופרויקטים, שיוצגו במרחב הציבורי, בבית הנסן, במוזיאון הטבע, במוזיאון לאמנות האיסלם ובמבנה התעשייתי הענק של מרכזיית בזק שנסגרה, שבה תוצג התערוכה המרכזית לשנת 2017. בערב הפתיחה, בין השעות 19:30-23:00, ייסגר רח׳ שופן לרגל מסיבת הפתיחה במהלכה יתקיימו מופעי רחוב ומוסיקה ועוד.
שבוע העיצוב ירושלים הוא פרויקט הדגל של הפעילות המקצועית של בית הנסן, והוא מתקיים בתמיכתה של הרשות לפיתוח ירושלים, בשיתוף משרד ירושלים ומורשת ועיריית ירושלים. ״אנו פועלים ליצור הזדמנות, שמטרתה למסד פלטפורמה משמעותית ומשפיעה לקידום תחום העיצוב הישראלי בארץ ובעולם, תוך עידוד ותמיכה ביצירה חדשה ומקורית, ובשיתופי פעולה מקומיים ובינלאומיים״, אומרת איילת דרור, מנהלת בית הנסן ושבוע העיצוב ירושלים, מטעם חברת ״רן וולף תכנון אורבני וניהול פרויקטים״.
השנה יושקו בשבוע העיצוב ארבע תכניות רב־שנתיות, שצפויות להתקיים מעתה בכל שנה במתכונות דומה. בחלל התעשייתי של מרכזיית בזק שנסגרה ושהוכשרה לטובת התערוכה המרכזית, יושקו תכנית הצוותים הבינלאומית וזירות העיצוב בתערוכה המרכזית של שבוע העיצוב. תחת הכותרת ״islands: Breaking out shutting in, making an island״, יוצגו כ־30 עבודות, פרויקטים ומיצבים של מעצבים מקומיים ובין־לאומיים, שיעניקו את הפרשנות שלהם למושג אי.
במסגרת התערוכה יציגו חמישה צוותים בין־לאומיים מתחומי עיצוב שונים שעבדו יחד בישראל ובאירופה, עבודה זוגית חדשה שפיתחו במהלך חמישה חודשים. Fictional Collective, קולקטיב של 27 מעצבים שמתגוררים במקומות שונים בארץ ובעולם ופועלים יחד, יציגו מיצב הממחיש את היצירה והעבודה המשותפת, שמתנהלת באמצעות הרשת. מתן שטאובר, יניב טורם ובי גרנדינטי (Bee Grandinetti) יציגו על מסך גדול קהילת יצורים ״חיים״ שמקיימים אינטראקציה מתמדת ביניהם, מתאחדים בקהילות ומתחברים, מתפרקים ומושפעים מתנועתם של הנוכחים בחלל.
ארז נאבי פנה ומרלן וויסו (Marlène Huissoud) יציגו שיתוף הפעולה שהתבצע במפעל החוטים ״ארתא״, הקיים עשרות שנים ומייצר שזירה ועיבוד של חוטים עם מיכון אוטומטי. יהונתן הופ ופיטר אורנטופט (Peter Orntoft), יקימו מיצב שחוגג את השקתו של אי חדש, עבודה שמוקדשת לסיפור של קרחון אמיתי ביבשת אנטרקטיקה, שמצוי בשלב אחרון לפני היפרדותו מהיבשת. רמי טריף ומאוריציו מונטלטי (Maurizio Montalti) יעצבו מבנה מ״לבנים״ שחלקן יעוצבו באבן מסותתת, וחלקן משטחי גידול פטריות.
האחים מוסלין, אי עיצוב האופנה. צילום: איתי בניתגיא שגיא ומיכל סהר, אי העיצוב הגרפי. צילום: איתי בניתאיתי אהלי, אי עיצוב המוצר. צילום: איתי בנית
לצידם יוקמו שלושת איי העיצוב כחלק מתכנית ״זירות דיסציפלינריות״: אי עיצוב גרפי בהובלתם של גיא שגיא ומיכל סהר, אי עיצוב אופנה בהובלתם של האחים מוסלין ואי עיצוב מוצר בהובלתו של איתי אהלי. כל אי יתפקד כחלל תצוגה דינמי ואינטראקטיבי, ותוצריו יהוו חלק אינהרנטי ממנגנון האירוע.אי עיצוב המוצר ישנה את פניו במהלך השבוע מיער פרא של חומרי גלם המדמה את המשאבים המוגבלים שמציע אי בודד, לזירת התרחשות תרבותית; באי העיצוב הגרפי יוקם ״דסק חדשות״ שייצר לעיניי ובשיתוף המבקרים גליון עיתון יומי, ואסופת הגיליונות תתפקד בתום האירוע כקטלוג שבוע העיצוב. אי עיצוב האופנה יכלול מיצב של מלתחה ענקית שבה כ־100 גרסאות שונות של ז׳אקט, שחלקן ישמשו כמדים למשתתפי שבוע העיצוב, וחלקן יותאמו למבקרים שיעטו אותם במהלך כל הביקור באי.
בנוסף לפרויקטים החדשים, יוצגו עבודות מקומיות ובין־לאומיות מדיסציפלינות שונות, וביניהם Dear data, פרויקט התכתבות של iorgia Lupi ו־Stefanie Posavec, שתי מעצבות גרפיות שיצרו פרויקט אינפוגרפי של גלויות המתעדות שבועות בחייהן; ופרויקט המעצבת זיו שניידר, שמשחזר ומשמר את זכרו של מוזיאון שיועד לשימור ההיסטוריה ויצירותיו הושמדו על ידי כוחות דאעש.
בית הנסן
בבית הנסן יושק בשיתוף מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל והתכנית ללימודי אוצרות בשנקר פרויקט ״היסטוריה מקומית״, בתערוכה שעוסקת בפעילותו של האוצר האגדי של מחלקת העיצוב והאדריכלות במוזיאון ישראל, איזיקה גאון.
בתערוכה יציגו חמישה מעצבים את התגובה שלהם לחמש מהתערוכות שהגה ואצר גאון, כל אחת יוצאת דופן ופורצת דרך בתחומה: משחקי פיסול (1972), התערוכה הראשונה שהתקיימה במוזיאון והזמינה את המבקרים לגעת ולשחק במוצגים; מיחזור (1975), שהציגה מעצבים ישראלים היוצרים תוך ניצול חוזר של חומרי גלם; לגו (1977), שהזמינה את הקהל לבנות צורות ודגמים מקוביות לגו וללמוד על אמנות המשחק; שילה היקס, נפילה חופשית (1980), ששיתפה פעולה עם נשים מבית־לחם, מתפרות צה״ל ומפעלי אריגה בירושלים; ומפונג ועד המחשב הביתי (1983), שהציגה לקהל לראשונה את מושג חויית המשתמש.
המעצבים – אוהד בנית (סטודיו Mishmaacool), אמנון אילוז (סטודיו Re-Levant), טל צור (iota), עזרי טרזי (סטודיו טרזי) ורונן בבלי (סטודיו מג׳נטה) – הסתמכו על ארכיון המחלקה במוזיאון ישראל, התייחסו לדיאלוג החדש שבכוונתם לקיים עם המבקרים ויצרו עבודות חדשות במיוחד לתערוכה. לצידן מוצגות הזמנות, טקסטים וצילומים מתוך ארכיון המחלקה לעיצוב ואדריכלות, כמו גם סקיצות, מחשבות ועבודות של גאון שליוו את שנות יצירתו.
קולקטיב we make carpets ההולנדי וסטודיו גרוטסקה הירושלמי יציגו תערוכה משותפת שאוצרת אנג׳ליק ספנניקס מגלריית MU, איינדהובן. התערוכה תכלול שטיח ענק עשוי מחפצים יומיומיים ועבודות עיצוב גרפי חדשות; תערוכת עיצוב ליטאי עכשווי, שעוסקת בחיי היום יום כשהיום קצר וחשוך. התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל תציג בתערוכה ״הסטודיו האוטרקי״, שאוצר יהונתן הופ, מעצבים שהסטודיו שלהם מכיל את כל צרכיהם – מחומרי הגלם ועד לכלי הייצור שבהם הם משתמשים. תערוכת עיצוב ליטאי שתתקיים בשיתוף פעולה עם פורום העיצוב של ליטא, תציג עבודות שעוסקות בזוויות ומשמעויות שונות של חיים בשעות חשיכה מרובות, ביניהן פיתוחים של אביזרי לבוש שעוסקים בקשר בין סגנון אופנתי לצרוך באמצעי בטיחות, סוגי תאורה מלאכותית, ואלמנטים לשיפור מצב הרוח שמושפע לרעה מהעדר אור השמש.
מידי ערב בקולנוע הנסן יוקרנו מבחר סרטי עיצוב בין־לאומיים לצד סרטים מקומיים, זאת במסגרת שיתוף פעולה עם פסטיבל סרטי העיצוב והאדריכלות של מילאנו, ובתמיכת המיזם לקולנוע ולטלוויזיה של ירושלים. בעליית הגג תיפתח ״אסופה״ חנות פופ־אפ שתציע בין השאר פרטי מרצ׳נדייז של האירוע, ומבחר מוצרים של המעצבים המשתתפים.
מוזיאון הטבע
באולמות התצוגה של מוזיאון הטבע הוותיק, השוכן בבית אבן ישן שנבנה במאה ה־19, יציגו שלוש אקדמיות תערוכות שישתלבו במוצגי הטבע והחי ההיסטוריים. האקדמיה בצלאל תציג את התערוכה ״מדעי החיים״ שאוצרים ליאורה רוזין וטל גור. בתערוכה רב מחלקתית יציגו עבודות סטודנטים בולטות מהשנים האחרונות ויוצבו בחלל המוזיאון בהתייחסות לאופיים של חדרי התצוגה ומתוך ניסיון לקיים דיאלוג רעיוני וויזואלי בין השניים.
החוג לעיצוב תעשייתי מכליל במכללת הדסה יציג את התערוכה ״איי תרבות: פרשנות מקומית לתרבויות העץ של יפן, אפריקה וארצות הברית״ (הנחיה ואוצרות: פרופ׳ קני סגל וד״ר יונתן ונטורה). בתערוכה יוצגו שלושה איים הבנויים על עקרונות תרבותיים וטכניקות עיבוד עץ הנפוצות ביפן, אפריקה, וארצות-הברית. בעבודתם ידגימו המציגים חלק מההבטים התרבותיים, האמנותיים, הדתיים, ההגותיים והעיצוביים המאפיינים כל יבשת. המרכז האקדמי ויצו חיפה יתכתב עם התמה בעבודות אנימציה שיוצרו בקורס מיוחד המיועד לנושא שבוע העיצוב, בהובלתו של ראש המחלקה לתקשורת חזותית, ירון שין.
מוזיאון האיסלם ומוזיאון ישראל
במקביל לתערוכות שיפתחו בשבוע העיצוב, תציג במוזיאון האיסלם במהלך השבוע התערוכה ״מיקום חדש: חפצים ישנים | יצירות חדשות״, שאוצר אלון רזגור, ובמוזיאון ישראל יוצגו התערוכות: ״סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר״ ו״מוצגים: סדר חדש באוסף העיצוב״ שאוצר: דן הנדל. בשיתוף פעולה עם שבוע העיצוב ירושלים, יתקיימו סיורים מיוחדים עם מעצבים במוזיאון ישראל: ״עבר, הווה, עתיד: על עיצוב במוזיאון״. הסיורים יתקיימו ב־13, 14, 15 ביוני בשעה 18:00 במוזיאון.ובנוסף ב־16 ביוני בשעה 11:00, יתקיים הסיור ״בין פונקציונלי לאסתטי: עיצוב כלים בעולם העתיק״.
רח׳ עזה
ברח׳ עזה יתקיים לראשונה פרויקט העסקים הקטנים שהופקד בידיו האמונות של קואופרטיב העיצוב הירושלמי. שמונה מעצבים מקומיים מדיסציפלינות שונות – איור, עיצוב תעשייתי, קרמיקה, זכוכית, טקסטיל ואפנה – יצוותו לשורת עסקים קטנים ברחוב וישנו את פניהם במהלך השבוע.
איזיקה גאון בתערוכה משחקי פיסול, מתוך ארכיון המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל. צילום: אילה גורדון
התערוכה אי•זיקה, המציינת 20 שנה למותו של איזיקה גאון, היא הראשונה בתכנית חדשה של שבוע העיצוב ירושלים, שתתמקד אחת לשנה בדמות מרכזית שהשפיעה על עולם העיצוב הישראלי. היא מתקיימת ביזמת שבוע העיצוב בירושלים, מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל והתכנית הבין־לאומית ללימודי אוצרות בעיצוב בשנקר, ומתאפשרת הודות למחלקה לאוצרות ואדריכלות במוזיאון ישראל.
גאון, אוצר בכיר במוזיאון ישראל, עמד בראש המחלקה לעיצוב ואדריכלות מהקמתה בשנת 1973 ועד למותו בטרם עת בשנת 1997. במסגרת תפקידו הוא אצר, עיצב ומימש למעלה מ־120 תערוכות מדיסציפלינות שונות. בתערוכה מציגים חמישה מעצבים את התגובה שלהם לחמש מהתערוכות שהגה ואצר גאון, כל אחת יוצאת דופן ופורצת דרך בתחומה: משחקי פיסול (1972), התערוכה הראשונה שנערכה במוזיאון ישראל והזמינה את המבקרים לגעת ולשחק במוצגים; מיחזור (1975), שהציגה מעצבים ישראלים היוצרים תוך ניצול חוזר של חומרי גלם; לגו (1977), שהזמינה את הקהל לבנות צורות ודגמים מקוביות לגו וללמוד על אמנות המשחק; שילה היקס, נפילה חופשית (1980), ששיתפה פעולה עם נשים מבית־לחם, עם מתפרות צה״ל ועם מפעלי אריגה בירושלים; ומפונג ועד המחשב הביתי (1983), שהציגה לקהל לראשונה את מושג חוויית המשתמש.
רונן בבלי (סטודיו מג׳נטה). צילום: לי זכאי
המעצבים – אמנון אילוז (סטודיו Re-Levant), רונן בבלי (סטודיו מג׳נטה), אוהד בנית (סטודיו Mishmaacool), עזרי טרזי (סטודיו טרזי) וטל צור (iota) – התבססו על חומרים מארכיון המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל, ובניסיון להפיק דיאלוג חדש עם המבקרים, יצרו עבודות חדשות במיוחד לתערוכה. לצד העבודות מוצגים הזמנות, טקסטים ותצלומים מתוך ארכיון המחלקה, וכן סקיצות, מחשבות ועבודות של גאון, שליוו את יצירתו.
מבט על רשימת התערוכות שאצר גאון ועל דרכי עבודתו, חושף עניין עצום בנושאים המבטאים זמן הווה. גאון הקפיד להזמין יוצרים מקומיים להיות שותפים לפרויקטים המוזיאליים שיזם; הקדיש זמן לפיתוח תערוכות שאפשרו מגע בלתי־אמצעי של קהל המבקרים עם העבודות; וניצל את השכלתו כמעצב גרפי ואמן לתכנון התערוכות ולעיצוב הכרזות והקטלוגים. צמיחתו באגף הנוער שזרה בעבודתו קו חינוכי־קהילתי. מפגשיו התכופים – בארץ ובעולם – עם מעצבים וסטודנטים מחד ועם תעשיינים מאידך, אפשרו לו לפתח נקודת מבט פלורליסטית, שהובילה לתערוכות מרכזיות וייחודיות ולהיווצרות רשת של יוצרים, של מעצבים ושל אמנים, שהיו בעיניו שותפים מלאים לדרכו במוזיאון.
ההיסטוריה של שדה העיצוב בישראל כמעט ואינה זוכה למחקר וכתיבה. באופן תמוה, גם לימודי העיצוב באקדמיות השונות כמעט ולא כוללים קורסים העוסקים בהיסטוריה של שדה העיצוב המקומי, וההיכרות של מעצבים צעירים עם העבר של העשייה בשדה העיצוב בישראל אינה רבה. גם בלי ציטוטים פופולריים כמו ״עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל״ (יגאל אלון), או ״ההיסטוריה היא הווה גדול ולא עבר בלבד״ (אמיל שארטייה), אפשר להגיד באופן חד משמעי שידיעת ההיסטוריה, גם של השדה המקומי, היא נדבך חשוב ומשמעותי להתפתחותם של מעצבי הדור הצעיר בישראל.
והנה, כחלק ממהלך ארוך טווח, נפתחה בשבוע שעבר בבית הנסן במסגרת שבוע העיצוב בירושלים התערוכה אי•זיקה, המתמקדת בדמותו של איזיקה גאון, אוצר העיצוב הראשון בישראל. התערוכה – המציעה הצצה אל עבודתו של גאון, 20 שנה לאחר מותו – היא הראשונה בתכנית הרב־שנתית ״היסטוריה מקומית״, שמטרתה לשים דגש על יוצר או יוצרת משמעותיים בהיסטוריית העיצוב בישראל ולתת במה לעשייתם. את התערוכה אצרו יחד גלית גאון, ביתו של איזיקה ומי שה־DNA המשפחתי הוביל אותה להיות אוצרת פעילה שלקחה חלק בהקמת מוזיאון העיצוב חולון, שימשה האוצרת הראשית שלו, וכיום עומדת בראש תכנית ללימודי אוצרות בשנקר; ויובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו, מרצה, אוצר, וראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל.
מתוך החומרים ההיסטוריים שמוצגים בתערוכה, באדיבות המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל. צילום: דור קדמי
בין עבר והווה
התערוכה מחברת בין עבר והווה – בין ההיסטוריה של העשייה האוצרותית של גאון בשדה העיצוב בישראל לפועלם של מעצבים בשדה המקומי בהווה. במרכזו של נדבך אחד של התערוכה ניצבת דמותו של גאון וההזדמנות לזכות להצצה קטנה ואינטימית אל מאחורי הקלעים של אישיותו ועבודתו כאוצר, דרך מחשבות אודות חמש תערוכות פורצות דרך בעבודתו במוזיאון ישראל: משחקי פיסול (1972), התערוכה הראשונה שהתקיימה במוזיאון והזמינה את המבקרים לגעת ולשחק במוצגים; מיחזור (1975), שהציגה מעצבים ישראלים היוצרים תוך ניצול חוזר של חומרי גלם; לגו (1977), שהזמינה את הקהל לבנות צורות ודגמים מקוביות לגו וללמוד על אמנות המשחק; שילה היקס, נפילה חופשית (1980), ששיתפה פעולה עם נשים מבית־לחם, מתפרות צה״ל ומפעלי שטיחת אריגים בירושלים; ומפונג ועד המחשב הביתי (1983), שהציגה לקהל לראשונה את מושג חווית המשתמש.
לצד הנדבך האישי/ארכיוני, הזמינו אוצרי התערוכה חמישה מעצבים פעילים בשדה המקומי להגיב, כל אחד בנפרד, לאחת התערוכות שנבחרו. לצורך הפרוייקט ישבו גלית גאון (יחד עם דנה פורת, סטודנטית במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, העובדת במכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל) בארכיון המחלקה לעיצוב במוזיאון ישראל, איתרו חומרים, צילמו, סרקו וריכזו אינפורמציה רלוונטית להנעת תהליך, שהוביל כל אחד מהמעצבים להציג עבודה חדשה שמחברת בין עבר והווה ומקיימת דיאלוג עכשווי עם המבקרים.
עזרי טרזי (סטודיו טרזי) מגיב לתערוכה ״משחקי פיסול״ שבה הוזמן הקהל לשחק להגיב ולהשפיע על האוביקטים בחלל. טרזי הציב בחלל אוביקט בצורת קונוס – ״גוף תאורה״ – לתוכו ותחתיו נעים המבקרים. כל מבקר יוצר דינמיקה קצת אחרת ומשנה את היחס בין האוביקט, המשתתף והמרחב. חיישן הממוקם בתוך האוביקט קולט את נוכחותו של אדם כאשר מבט פניו מופנה כלפי מעלה, מוביל להארה של מרחב הקונוס הפנימי ולצילום של פריים התופס את הרגע. תצלומים אלה עולים לטוויטר באופן אוטומטי והופכים תיעוד של הקומפוזיציות הפיסוליות המשתנות במרחב העבודה.
אוהד בנית (סטודיו Mishmaacool) הגיב לתערוכה ״מיחזור״ והנכיח את שינויי התפיסה במהלך הזמן. כשגאון הציג את התערוכה בשנת 1975, התפיסה של שימוש חוזר בפסולת וההבנה ש״זבל״ יכול להיות אוצר היתה רחוקה ממודעות הקהל. ארבעה עשורים מאוחר יותר, למול הרעיון של גאון להעלות לתודעה את האפשרויות לשימוש/מיחזור/מיחדוש פסולת מסוגים שונים (שנראה לכולנו כיום טריוויאלי), מנכיח בנית מהלך שבו פסולת הופכת אוביקט של תשוקה. במיצב ״מהפח אל הפחת״, למול הקרנת ענק של תמונת מנופים מתערוכת המקור שאצר גאון, הציב בנית מכונת משחק שבה דרך הזזת זרוע מכנית מנסה המשתתף ״לדוג״ חלקי פסולת זכוכית. מי שמצליח להניף אלמנט מתוך הר הפסולת שמכילה המכונה לוקח אותו לבנית שיושב בחלל והופך אותו בפעולה פשוטה לאגרטל פואטי יחידני – אוביקט של תשוקה.
גוף התאורה של עזרי טרזי. צילום: דור קדמיאוהד בנית, מהפח אל הפחת. צילום: דור קדמי
משחק בקוביות לגו הוא חוויה חוצת גילאים וההנאה מיכולת הבניה בעזרת החלקים השונים היא אין־סופית. רונן בבלי (סטודיו מג׳נטה) מגיב לתערוכה ״לגו״ שהציג גאון בשנת 1977, שבה הוזמנו המבקרים להתנסות ולמתוח את הדימיון ביצירה בקוביות המשחק המוכרות. 40 שנה אחרי ב״מול״ (Opposite), בבלי לקח את חלקי המשחק הקלאסי ויצר בעבורם לוחות בסיס מחוררים ומחברים חדשים, שדרכם הוא מעניק אפשרויות לתצורות חדשות של מבנים לצד האפשרויות המוכרות. על גבי מבנה של בית גדול הניצב במרכז החלל מוזמנים המבקרים ליצור קומפוזיציות תלת־ממדיות לתוך המרחב. לצד המבנה הגדול הוא מציג סדרת מחברים חדשה שפיתח הסטודיו ושבעזרתה אפשר ליצור אין־סוף אלמנטים. אחת הדוגמאות שהוא מציב במרחב בית הנסן היא שנדלייר עשוי קוביות לגו המשתלשל מעל עמדת השומר בכניסה, המוציא את הקוביות האיקוניות מהקשרן המוכר.
טל צור (iota) מציגה פרויקט תגובה לתערוכה של שילה היקס, שבה הוצגו עבודות טקסטיל מופשטות שנעשו יחד עם בעלות מלאכה מקומיות בישראל כחלק מפעילות קהילתית יזומה. צור מדברת על היקס כמי שהוציאה את הטקסטיל מהמופע המוכר שלו כמשטחים ופירקה אותו למבנים שמציבים את החוט במרכז. ב־״White Fall״ היא מציגה מפל טקסטיל עשוי מגוון חוטים המטופלים באופנים שונים. למול צבעוניות שיכולה להיות מזוהה עם מקום או תקופה היא בוחרת בגוונים של לבן, המאפשר לכאורה חופש מהקשר ושופך אור על האפשרויות הטמונות בחומר ובטכניקות המסורתיות ככלי ליצירת מיצבים פיסוליים קונספטואליים. מי שיוצרות את האלמנטים מטקסטיל בטכניקות המסורתיות הן בעלות מלאכה מאוכלוסיות מוחלשות, שלומדות ב־iota את טכניקות העבודה ככלי המאפשר להן יכולת השתכרות ועצמאות. מפל הטקסטיל המרשים – פרי עבודתן הניצב במרכז החלל – מאיר אור על מיזם העיצוב החברתי ועל כוחן של קהילות.
אמנון אילוז (סטודיו Re-Levant) מנהל דו שיח בין היי־טק ללואו־טק בתגובה לתערוכה ״מפונג ועד למחשב הביתי״. כשגאון הציג את משחק המחשב פונג בשנת 1983 הוא היווה המרה של המשחק הפיזי בפלטפורמה דו־מימדית על גבי מסך והוצג כשיאו של היי־טק. כ־35 שנה מאוחר יותר מחזיר אילוז את משחק החלוץ הטכנולוגי חזרה לממד הפיזי. במעבר מדו־ממד לתלת־ממד הוא הציב זוג רובוטים על גבי שולחן פינג פונג במרכז החלל והזמין את הקהל להכניס כדורים למיכלי הרובוטים, שבמקום לשחק זה עם זה יורים אותם אחד למול השני ללא תכלית ממשית.
במרכזו של השולחן, במקום רשת נמוכה, הציב אילוז משטח שקוף אך גבוה – חומה נוכחת/לא נוכחת שמונעת דיאלוג בין הרובוטים ומטעינה את הפרויקט לצד ההתכתבות עם תערוכת העבר גם במשמעויות חברתיות ופוליטיות. בנוסף הוא ביקש מכל אחד ממעצבי הסטודיו שלו לעצב כרזה כתגובה גרפית למשחק. כל אחד מהמעצבים הגיב בלי לדעת מה עשו חבריו ומעניין לראות כיצד המופע הגרפי של קו־נקודה־עיגול המבנה את משחק הפונג מקבל ביטויים שונים, אסתטיים ופוליטיים בו זמנית.
מתוך המיצב של אמנון אילוז. צילום: דור קדמימתוך מיצב הלגו של רונן בבלי, סטודיו מג׳נטה. צילום: דור קדמי
בין יוצר ואוצר
במהלך העבודה לקראת התערוכה עלתה השאלה כיצד לשמר באופן הטוב ביותר את רוחו של גאון – שנע במרחב בין יוצר ואוצר – ובאילו מהתערוכות שהוא אצר להתמקד. לדברי גלית גאון, סער והיא בחרו בחמש תערוכות שלראייתם היתה בהן יכולת ליצור שינוי בתפיסה, גם אם בהעלאת מודעות שמובילה לתובנה חדשה. בראיון איתה היא מאירה את העובדה שהתערוכות שנבחרו שייכות לעשור הראשון של העבודה של גאון ומעירה שאחרי העשור הראשון מכבש הלחצים הפוליטיים של המסגרת הכניע חלק מהרעיונות פורצי הדרך – אמירה שמעוררת למחשבה על אורך קדנציה אפקטיבית של אוצר במוסדות גדולים, כמו גם של בעלי תפקידים ניהוליים המתווים/מאפשרים דפוסי פעולה בתוך המסגרת.
בהתייחסה לאביה היא מספרת על ההתלהבות שליוותה אותו בעבודתו ״כאדם יוצר וכאיש חינוך עם תשוקה בלתי נגמרת לחקור וליזום״, ועל חיפוש דרך כאוצר עיצוב שפעל באופן שונה מאוצרים אקדמיים או במחלקות היסטוריות שנעו בתוך דיסציפלינה עם חוקים ברורים. לדבריה, עבודתו נעה סביב תהליכי חשיבה, כאשר בפעולת האוצרות שלו הוא מתח את הגבולות בין אמן, אוצר וחוקר. היא מספרת כיצד הוא יזם ״חפירה ארכיאולוגית״ והביא משטח שכבתי של זבל שנחפר באתר פסולת בירושלים כחלק מהמוצגים בתערוכת המיחזור; חוזרת ונזכרת כיצד הוא הזמין את המבקרים בתערוכה לבוא למוזיאון עם שלושה ק״ג נייר למיחזור ולקבל כרטיס כניסה למוזיאון בתמורה להם. בו זמנית היא מספרת כיצד בתערוכות שהוא אצר הוא השתמש בכישוריו האמנותיים והיה אמון גם על עיצוב התערוכה עד בחירת הבורג, כמו גם על העיצוב הגרפי – פן שמקבל מקום בתערוכה בבית הנסן בכרזות, הזמנות ומחברות רישומים פואטיות ועתירות פרטים שמשולבות בתצוגה.
גאון חוזרת ומדגישה שוב ושוב את המשחקיות שאיפיינה את דמותו של אביה ואת אופן פעולתו – הזמנה לדיאלוג תוך כדי משחק וקירוב הקהל אל הנושאים שבהם הוא עסק דרך הפיכתם חלק מהפעולה. בפוסט אישי ורגיש שפירסמה בבלוג שפתחה לקראת התערוכה, רגע לפני הפתיחה, היא כותבת על תפיסתו של אביה: ״לאהוב את מי שמתעניין גם אם הוא לא מבין, להעריך את מי ששואל, להקדיש זמן לדבר עם האנשים סביב, עיצוב הוא למענם, לא רק למעצבים. ליצור, בכל יום משהו חדש וזה בכלל לא משנה אם מדובר על רעיון, פרחים על שולחן האוכל, עבודה קיר במשרד או תערוכה. להאמין שמוזיאונים הם אחת הזירות המרתקות לעשייה שאין לה סוף והיא אינה מוגבלת בחוקים למעט המחוייבות שלה להיות מרחב בטוח לשאילת שאלות, בדיקת גבולות, שיחה, עניין חזותי, אינלקטואלי, רגשי, פיזי ואנושי״.
תפיסתו זו של גאון נוכחת גם בתערוכות המחווה. הבחירה להזמין מעצבים עכשוויים להגיב לתערוכות העבר בתערוכה בשנת 2017 הזמינה חיבור פרשני וקריאה עכשווית את עבודתו של גאון, שדמותו ועבודתו לאורך השנים במוזיאון ישראל ובמסגרות נוספות היוו בית גידול לדורות הבאים. אחרי שנים רבות שבהן ההיסטוריה המקומית נדחקה כמעט לחלוטין למול מבט החוצה, אל השדה הבין־לאומי, הגיע הזמן שהעבר יקבל במה ושהמעצבים הפעילים בארץ יכירו את ההיסטוריה של שדה העיצוב בישראל ושל השחקנים המרתקים שפעלו ופועלים בו.
כנדבך מעשיר לתערוכה העלתה גאון לרשת אתר שבו היא משתפת באנקדוטות ובמחשבות אודות דמותו של איזיקה ועבודתו, ומציעה אפשרות לשקוע עמוק יותר אל נקודת ההתחלה של הצגת עיצוב מחוץ להקשרים מסחריים בישראל ואל הבניית תפקידו של אוצר בשדה העיצוב. האתר, שנחנך לרגל התערוכה בשבוע העיצוב, ימשיך להיות פעיל וירכז חומרים הרלוונטיים לדמותו ולעשייתו של גאון גם בהמשך.
איזיקה גאון עמד בראש המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל בירושלים מיום הקמתה (1973) ועד מותו בטרם עת באוגוסט 1997. הוא הבנה והתווה את הדרך להצגתו של עיצוב מחוץ להקשרים מסחריים, וראה בעיצוב דרך חיים שאותה הוא הנחיל ליוצרים בשדה העיצוב, כמו גם לקהל הרחב שבא לראות וללמוד מהו ״עיצוב״ בתערוכות שאצר. הפלטפורמה של שבוע העיצוב שמאפשרת מחקר היסטורי, יכולה להקנות ליצירה המקומית והבין־לאומית גם פרספקטיבה ותובנה דרך קריאת העבר, ויכולה להפוך חלק משמעותי בלמידת ההיסטוריה והשינויים שהניעו/מניעים את שדה העיצוב בישראל.
איזיקה גאון בתערוכה משחקי פיסול, מתוך ארכיון המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל. צילום: אילה גורדון
לקריאה נוספת: בלינק המצורף אפשר להציץ לחלק מההיסטוריה והשחקנים שהבנו את הקטגוריה של הצגת עיצוב בגלריות ומוזיאונים בשדה העיצוב בישראל – מאיזיקה גאון והקמת המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל (1973), עד שרי פארן והקמת גלריה פריסקופ לעיצוב עכשווי (1997).
שילוב של נסיעת עבודה ושל עניין אישי כחובבת עולם העיצוב. קבוצת קאופמן שאותה אני מייצגת, ושמייבאת לישראל את נטוצי – אחת מחברות הריהוט המובילות בעולם – מציגה מדי שנה את הקולקציות החדשות והחידושים לצד שיתופי פעולה עם מעצבים בתערוכה.
כסא LISA, נטוצי
לסיכום
כמדי שנה החוויה מאוד מגוונת: החשיפה למגוון המעצבים המוצגים, הרעיונות, החומרים החדשים, מפעימה אותי בכל פעם מחדש. נטוצי יצרה השנה שיתוף פעולה עם המעצב ויקטור וסילב שעיצב בעבר לחברות כמו בופי אנטרקס וליבינג דיבאני. את החיבור ביניהם עשה קלאודיו בליני שעובד הרבה עם נטוצי הוותיקה. בליני ביקש שווסילב יעצב שולחן אוכל ומכאן נולדה קולקציה ראשונה מסוגה של חדרי אוכל לנטוצי, שמתמחה בסלון ובפינות ישיבה. המפגש איתו היה מרתק והוא ייצג בעיני את החדשנות של החברה. עולם העיצוב שלו מתחבר לאני המאמין האישי שלי וגם הפריטים שעיצב לנטוצי היו ממש מרגשים בעיני.
דברים נוספים שבלטו: mooi, שתמיד מפתיע מחדש בעיצוב השואורום וגם בסיפורים שהם עולם ומלואו, וגם קרטל שהציגו צבעוניות, חדשנות, פנייה לקהלים ועולמות תוכן מגוונים, מילדים עד מבוגרים – זה היה מאוד מעניין. וגם מורוסו, שם פגשתי את רון ארד שנתן ראיונות לתקשורת.
Moooi
אהבתי במיוחד
מה שהכי ריגש אותי השנה היו ללא ספק העבודות של פרופ׳ עזרי טרזי, שהוא גם חבר קרוב. טרזי הציג שולחנות עם משמעויות שונות וכיאה לעזרי הוא הביא לידי ביטוי חשיבה לא קונבנציונלית, שמצד אחד משקפת את המציאות שאנחנו חיים בה בישראל ומצד שני את הקריאטיביות יוצאת הדופן שלו.
עזרי טרזי
מילאנו 2016 // רשימת המשתתפים המלאה לפי סדר ה-א״ב: איתי אהלי מעצב מוצר // איתי בראון מעצב תעשייתי // אתי מאירוביץ׳ הבעלים של רשת הביטאט // גיל רויטר מעצב ויזם // גלית גאון האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון // ליאור ימין הבעלים של אסופה, סאגה, ו-5070 // ליאת אריאב בעלת משרד יחסי ציבור ותקשורת // מיה אור העורכת ראשית של מגזין בית ונוי // מעיין פסח מעצבת // נגה פרידלנדר סמנכ״ל שיווק ברשת טולמנ׳ס // נתלי יצחקוב טרנדולוגית ומייסדת The Visionary // סיגל נמיר הראש והמקלדת מאחורי מגזין Dezignzoom // עזרי טרזי מעצב תעשייתי, פרופסור מן המניין במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל
שיח גלריה שיתקיים ביום שישי ה-10.6 בשעה 11:00 בתערוכה ״בחזרה לעתיד״, המוצגת בימים אלה בגלריה בשנקר, יעסוק בנוסטלגיה וזיכרון ובהשפעה של עיצוב הסביבה היומיומית על הסיפור הישראלי הקולקטיבי. בתערוכה – שאצרו יובל סער וחגית פלג רותם – מוצגים מוצרים ומותגים שהפכו לאייקונים של ישראליות מימיה הראשונים של המדינה: מקרר אמקור, משחק רמיקוב, בגדי אתא ומשכית, כלי קרמיקה של לפיד, וסמלי מוזיאון תל אביב והאוניברסיטה העברית. זה לצד זה מדגימה התערוכה את העיצוב המקורי מהעבר ואת הפרשנות העדכנית שהעניקו לו מעצבים בני זמננו.
התערוכה היא חלק מפעילות מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל. היא מתחקה אחר קורותים של המותגים ותפיסתם בקרב הקהל – חלק מהמותגים קמו לתחייה אחרי שנים של היעדרות מהנוף בעוד שאחרים נעלמו. חלק עברו עדכון ורענון, ונשאלת השאלה מתי ולמה נחוץ מהלך כזה למותג וללוגו, ומה הערך המוסף של נוסטלגיה וסנטימנטים תורמים למותג בימינו.
משתתפי התערוכה: אורלי אדלביץ׳, איתי אהלי, אריאל שקל, יעל שנברגר, מיה מוצ׳בסקי פרנס, מיכל סהר, Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, עודד ובמן, עזרי טרזי, שלומי איגר, שרון טל, שי ניפוסי ואנדריי גרישקו; סטודנטים שנה ג׳ בפרויקט ״מרקחה״ הבין מחלקתי בשנקר.
טרזי נולד לפני 54 שנה בירושלים וחי כיום עם משפחתו בשהם. לפני 30 שנה (1986) הוא החל את לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ועשור לאחר מכן (1996) נכנס לתפקיד ראש המחלקה. בשנת 2004 הוא ייסד את התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ועמד בראשה עד לפני ארבע שנים.
עזרי טרזי, 2016
״הסיבה שבחרתי לעבור ולהוביל את התוכנית לתארים מתקדמים בתחום העיצוב בטכניון היא כי הטכניון הוא ללא עוררין הוא אחד מהמוסדות האקדמיים הטכנולוגיים המובילים בעולם, ופוטנציאל השילוב בין עיצוב וחשיבה עיצובית למגוון העצום של המחקר המדעי והטכנולוגי שקיים בו הוא בלתי נתפש״, אומר טרזי. ״אני רואה בהקמת מעבדת עיצוב ומדיה דיגיטלית שתשלב מהנדסים ומדענים יחד עם מעצבים במסגרות מחקר ופיתוח של התארים המתקדמים בתחום העיצוב כצורך לאומי, שיכול לענות על צרכי העתיד של העולם.
״הטכניון שמקים כיום שלוחה בניו יורק ושלוחה בסין, הופך להיות גורם אקדמי משמעותי, ובוגרים רבים בתחומי העיצוב השונים המשוועים לתוכנית ברמה בינלאומית ימצאו בו שדה אינסופי של מחקר ועשייה בקצה הלא נודע של צרכי העתיד. זוהי התוכנית היחידה בישראל שמעניקה תואר שלישי (Phd) בעיצוב, ובישראל יש מחסור משמעותי של סגל אקדמי בכיר בעיצוב. העיצוב הוא המתווך והמאיץ, הממחיש והמנגיש את כל אותן טכנולוגיות לשימוש האדם, ואני שמח שהטכניון רואה בשדה העיצוב מרכיב משמעותי של העתיד״.
לאחר לימודיו עבד במשך שש שנים ב״בצלאל מחקר ופיתוח״, חברה שעסקה בפיתוח מוצרים תומכי חיים כמו מסיכות אב״כ, חליפות קירור לטנק מרכבה ועוד. ב-1996 הקים את סטודיו טרזי שמתמחה בייעוץ אסטרטגי לחברות, בחשיבה עיצובית ובפיתוח מוצרים כמו מזגנים לחברת אלקטרה, מקרר אמקור החדש, שותפות במיזם האנרגיה הסולארית זניט סולאר ועוד. הוא היה ממקימי הסניף הישראלי של פירמת העיצוב והייעוץ Ideo, שנסגר ב-2001, וב-2005 היה ממקימי d-Vision, תוכנית מתמחי העיצוב של חברת כתר (2005-2012). כיום הוא פועל כיועץ בתחום חדשנות ב״חשיבה עיצובית״ במסגרת קבוצת פנזא, ואף פרסם ספר בנושא – ״Dז״ (2013).
עבודותיו הוצגו במוזיאונים, בירידים ובגלריות החשובים בעולם דוגמת שבוע העיצוב של מילאנו, גלריית מוס בניו יורק, הביאנלה לעיצוב באיסטנבול, יריד העיצוב דיזיין מיאמי־באזל. הצלחת הסולארית שעיצב הוצגה ב-2010 בקופר יואיט, המוזיאון הלאומי לעיצוב של ארצות הברית בניו יורק, שם גם הציג ב-2009 בתערוכה ״Design for a living world״ את המיצב ״Living Forest״. במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק הציג טרזי ב-2005 בתערוכה ״Safe Design״ סוודר עם צווארון גולף שפיתח שיש בו מסננים נגד וירוסים מחלות. בנוסף לכך הוא הציג תערוכות ועבודות גם בארץ בשורה של מוזיאונים וגלריות, ביניהן ״קל״ב״ בגלריה פרדיגמה (2011) ו״מחוז חפץ״ במגדל דוד (2015).
שתי התערוכות עוסקות בשני מפעלים חלוציים מסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20: יקב ראשון-לציון ובית הספר לאמנויות בצלאל. שניהם, כל אחד בתחומו, הניחו תשתית חומרית ותרבותית ליישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. התערוכות מדגישות את נקודות ההשקה בין שני המפעלים, העיקרית שבהן היא העובדה שתוצריהם – היין ואמנות בצלאל – היוו סמל ליישוב היהודי המתחדש ונרכשו על ידי יהודי הגולה כמחווה רגשית של אהבת ארץ ישראל וכתרומה למען הגשמת הרעיון של יישובה.
״הלל לכרמל״ מציגה את יקב ראשון-לציון כסמל להגשמת חזון יישוב ארץ ישראל. היקב היה סמל ומגדלור להבטחת החזון לעתיד טוב יותר הנוטע תקוה ומעניק כוחות אדירים להתמודדות עם הקשיים שבדרך. היקב ביטא את התגשמות החלום הציוני ואת שגשוגה של החברה היהודית המתהווה בארץ ישראל. דרך 120 מוצגים נדירים התערוכה חושפת את החדשנות של יקב ראשון-לציון בשנותיו הראשונות כמפעל תעשיה חקלאית מודרני הבולט במרחב המזרח התיכון, ועוסקת בעיקר בעשורים הראשונים לקיום היקב שבמהלכן היווה מודל תעשייתי חדשני ופורץ דרך בארץ ישראל.
התערוכה: ״יודאיקה עכשיו: גביעי יין של אסכולת בצלאל״ (אוצרים: ד״ר שירת מרים שמיר ועידו נוי) מציגה 48 גביעי יין וקידוש עכשוויים מעשה ידיהם של אמנים ומעצבים מהשורה הראשונה השייכים לאסכולת בצלאל, ושחלק נכבד מהם נעשו לאמני יודאיקה מובילים בארץ ובעולם. מהתערוכה ניבטת תפיסת העולם ושפתם האמנותית של חברי וחברות האסכולה כפי שאלו מקבלות ביטוי בתשמישי קדושה. לאלה מתווספות התנסויות ונקודות מבט שונות – היסטורית, תרבותית, חברתית, אופנתית, חומרית, גופנית, נפשית, טכנולוגית ועוד. בין המשתתפים בתערוכה: אריה אופיר, רורי הופר, נועה זילברמן, עתי חן, עזרי טרזי, זליג סגל (ז״ל) וחיים פרנס.
תווית יין ראשית המאה ה-20חנות כרמל מזרחי ביפו ראשית המאה ה-20
״כשנכנסתי לניהול התוכנית לפני חמש שנים, הייתי באופן מובהק שונה ממי שהקים את התוכנית, פרופ׳ עזרי טרזי. עזרי היה מעצב והתווה קו חשיבה שסובב סביב עיצוב. הבחירה בי ובמה שאני מייצגת היוותה תפנית וכיוונה למקום שבו עיצוב יכול להשפיע על עולמות אחרים. ואכן, אנחנו לא כל כך מלמדים עיצוב בתוכנית, אלא יותר עסוקים באיך עיצוב יכול להניע מהלכים ותהליכי שינוי בשדות שבעבר לא היו קשורים אליו לכאורה״.
כך מתחילה מיכל איתן לסכם את חמש השנים שבהן עמדה בראש התוכנית לתואר שני בעיצוב בבצלאל. בתקופת כהונתה של איתן עשתה התוכנית חישוב מסלול מחדש, קריאה מעודכנת של השוק וצרכיו, של הקריירות הפתוחות בפני מעצבים והדרכים שלהם להשתלב ביותר תחומי תעשייה ועבודה מבעבר. ״הדבר המובהק ביותר שהבאתי עמי היה השפה של עולמות הקיימות והניהול, האסטרטגיה, המינהל״, היא אומרת בראיון עם פרידתה מהתפקיד, בעקבות הוראות המועצה להשכלה גבוהה, ששינו את הקריטריונים לראשות תארים שניים בתחומי עיצוב ואמנות (ועל כך בהמשך). בשנת הלימודים הקרובה תיכנס לתפקיד ד״ר רומי מיקולינסקי.
לא קישוט, לא עטיפה
התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל (M Des) הוקמה לפני כעשור, ופעלה בשני מסלולים ״אודות עיצוב״ ו״ניהול עיצוב״. איתן, בעבר סמנכ"לית בחברת צ׳ק פוינט, מהצוות המצומצם של הקמתה; בעלת תארים בניהול ובתכנון ערים ומומחית בתחום הקיימות וחשיבה אסטרטגית, הצטרפה לסגל התוכנית כשחקנית חיזוק, והייתה אחראית למיקוד בנושאי ניהול ואסטרטגיה. עם פרישתו של טרזי התמודדה איתן על ראשות התוכנית ולאחר מינויה הובילה שינוי במונחי הלימוד.
נקודת ההסתכלות של המעצב מגיעה מהאדם, מהצורך – לא מהפיתוח הטכנולוגי, אלא מהכיוון האנושי של המשוואה. בסיס ההכשרה של המעצב מגיע מאמפתיה למשתמש וזה משהו שנמצא כיום במחסור
בית הנסן – ניסוי חברתי של אקדמיה בתוך קהילה יוצרת
החשיבה היום יותר מערכתית ופחות מוטת מוצר?
איתן: ״בעבר היה השיח בעיקר על שפות שונות, איך מעצבים ומהנדסים יכולים לדבר אחד עם השני. אני חושבת שאחד הדברים החשובים שהכנסנו לתוכנית הוא היכולת לדבר עם כל מיני קהלים ודיסציפלינות. אחת המטרות שלי הייתה לדבר על עיצוב בכנסים מקצועיים לא של עיצוב: חינוך, קיימות, פטנטים – כך הרחבתי את הקהלים ופתחתי את ההבנה בשטח, שעיצוב יכול להיות כלי משמעותי בהרבה מאוד שדות״.
את מתארת עבודה ״החוצה״, לעולם, ולא ״פנימה״ לתוכנית.
״היה איזה מהלך של היפתחות לעולם שהיה צריך לבוא לידי ביטוי. אם מסתכלים היום מה התוכנית עושה – בשנה הראשונה שנכנסתי לתפקיד הגדרנו חזון שמטרת התוכנית לייצר השפעה בעולם המשתנה במהירות כיום, מבלי לוותר על ארגז הכלים של המעצבים. את החזון ניסחתי בתהליך שכלל את כל הסגל – והסגל שלנו רחב (בין מורי התוכנית גם יובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו). מגוון התחומים שאנחנו מלמדים והעובדה שזוהי לא תוכנית מונוליטית, אלא בית ספר שיש בו שלושה מסלולים, הם התנאים שמאפשרים לכל אחד לבחור ולהתמקד״.
לשני המסלולים הקיימים עד אז הצטרף מסלול עיצוב וטכנולוגיה, שפתיחתו, אומרת איתן, היתה המשימה הראשונה שקיבלה על עצמה. ״אולי זו אחת הסיבות שבחרו בי. יש לזה משמעות כפולה – הדבר הראשון היה שבצלאל צריכה להסתכל על ההתפתחויות בעולם הדיגיטלי, שלעיצוב יש תפקיד מפתח בטכנולוגיות חדשות, הוא לא יכול להיכנס בסוף התהליך, הוא לא קישוט או עטיפה, אלא עיצוב חייב להיות משולב אינהרנטית בפיתוח הטכנולוגי.
״אתן לך דוגמה – אם מדברים על חפצים שמתקשרים זה עם זה, לא יתכן שאלה יפתחו את הטכנולוגיה ואלה יעצבו את הכיסא ובסוף הם ייפגשו. זו הייתה נקודת הזדמנות שמעצבים יעלו במדרג החשיבות ויצטרפו אל שולחן ההנהלה והפיתוח״.
ממציאים ממחדש את השופינג
את המסלול פיתחה איתן יחד עם אייל פריד, העומד בראשו. פריד, פסיכולוג בהשכלתו, בעל תואר שני באינטראקשן דיזיין, למד בתוכנית איבראה במילאנו – תוכנית ניסיונית נחשונית שהקימה ומימנה חברת אוליבטי. ״הקמת המסלול של עיצוב וטכנולוגיה בבצלאל סימנה את הכיוון שבו אנו הולכים וגם אפשרה לנו להיות במקום שעונה על צורך אמיתי של השוק – גם בעולם התעסוקה וגם באקדמיה – צריכים אנשים שיידעו לדבר בשתי השפות״.
והמשמעות השנייה?
״באופן ברור התוכנית פונה לאנשים מבחוץ, שיגיעו לתואר השני מהעולם הטכנולוגי. רק כחצי מהכיתה הם מעצבים, והרי אי אפשר ללמד מהנדס להיות מעצב בשנתיים – ולהיפך״.
אבל לא לשם כך הם באים. הם באים להסתכל מלמעלה,לא?
״אנחנו מאפשרים לאנשים לעבוד בצוותים משולבים. המסלול הטכנולוגי היה חידוש בתוכן שלו, וגם העמיד הסתכלות כוללת על שלושה תחומים שעיצוב יכול להשפיע עליהם. כבר בשנה הראשונה עשיתי שינוי והאחדה של המערכת, כך שהמבנה שלה מאפשר לאנשים להצליב דיסציפלינות ולהעשיר את הלימודים שלהם בחלקים אחרים. חשוב לומר שלפני כן הלומדים בשני המסלולים לא נפגשו זה עם זה. מכיוון שאנחנו מלמדים בקבוצות אינטרדיסציפלינריות, הכיתה תמיד מאוד מגוונת. גם בקרב המעצבים בתוכנית, זה לא רק מעצבים תעשייתיים שבאו ללמוד תואר שני, מגיעים אלינו בוגרים מכל המחלקות – צורפות, תקשורת חזותית, כולם.
״תהליך הכניסה לטכנולוגיה, מעבר לחשיבות ולערך של התרומה לתעשייה וכדומה, נתן עומק והרחיב את המגוון של התוכנית עצמה. דרך זה התחדד עוד יותר ההבדל בין האנשים בשלושת המסלולים״.
וזה לטוב או לרע?
״זה מעשיר. לדוגמה, נסענו בסמסטר האחרון עם כל הסטודנטים למו״פ ערבה בחצבה, נפגשנו עם מרכז הפיתוח של משרד החקלאות והסתכלנו על איך עיצוב יכול לתרום לחקלאות במצבי קיצון. הסטודנטים בתוכנית עובדים בקבוצות מעורבות, כל אחד מביא ארגז כלים אחר ואפשר לראות שהם נותנים ערך רב, כל אחד מזווית הראייה שלו. המצגות שעשינו בחצבה אחרי ארבעה ימים בלבד היכו אותם בתדהמה״.
התרומה הזאת היא גם יישומית?
״במקרה בדוגמה הספציפית הזו כן. אחד המדענים לוקח את זה לכיוון מעשי ועובדים על מחקר משותף, על שימוש בפסולת של כפות תמרים. זה הדבר שהמשיך, אבל היו שם כל מיני רעיונות. השאלה הגדולה היא תמיד אם יהיה מישהו שיש לו מספיק דרייב לקחת את זה הלאה״.
מעיצוב מוצר לעיצוב פוסט־מוצר
במשימתה השנייה, לצאת עם הפנים החוצה, פעלה איתן ״למצוא את מוקדי ההשפעה שלנו בעולם״, כדבריה. ״אפשר לראות שהתכנים בתוכנית השתנו כדי להראות מגמות עולמיות, שינויים ברמה הכללית ואיפה אנחנו נמצאים בתהליך הזה. אני אישית חוקרת את ההשפעה של אינטליגנציה מלאכותית (AI) על עולם העיצוב, ואני חושבת שהמערכת האקדמית צריכה כל הזמן לבחון את עצמה ביחס לזה.
״הצורה שבה אנחנו מלמדים עיצוב – בצוותים מעורבים מדיסציפלינות שונות – הרבה יותר נכונה ללימוד מהשיטה הפרונטלית שמקובלת עדיין במערכת ההשכלה הגבוהה. אנחנו מעבדים את הידע, הקורסים המרכזיים הם מעבדות עיצוב וגם כשמדברים במסלול ניהול עיצוב, שבסופו התוצר הוא תוכנית עסקית, מדובר בעבודה שהם עשו – הם לא למדו על״.
אנחנו לא כל כך מלמדים עיצוב בתוכנית, אלא יותר עסוקים באיך עיצוב יכול להניע מהלכים ותהליכי שינוי בשדות שבעבר לא היו קשורים אליו לכאורה
מיצב נרות חנוכה
את רואה את זה כחלק משינוי תקופתי?
״אני חושבת שבמקביל לירידה גדולה בכל מערכת ההשכלה הגבוהה – הבן שלי אומר שאת הפילוסופים הגדולים הוא יכול לקרוא לבד. מה היתרון שיושבים 300 סטודנטים באודיטוריום, מול מרצה שמקריא להם? – דווקא בעיצוב הלימוד הוא המפרה ביותר. אנחנו בוחנים את העולם: דמוקרטיה, פייק ניוז, קיימות, פערים חברתיים־כלכליים – אנחנו מסתכלים על הדברים אחרת״.
את מתייחסת לאופן ההתבוננות של מעצבים ככישורים ייחודיים.
״נכון. הם יכולים לגשת לנושא בדרך אחרת והם יכולים למצוא פתרונות יצירתיים בתוך המרחב הגדול. אנחנו עוברים מעיצוב מוצר לעיצוב פוסט־מוצר, המעצב נדרש להסתכל על תהליכים, על שירותים, המוצר כאוביקט הרבה פחות משמעותי אם הוא בכלל קיים. מעצב מסתכל על כל התהליך ויודע לתת תשובות, כי נקודת ההסתכלות שלו מגיעה מהאדם, מהמשתמש, מהצורך – לא מהפיתוח הטכנולוגי, אלא מהכיוון האנושי של המשוואה. בסיס ההכשרה של המעצב מגיע מאמפתיה למשתמש וזה משהו שנמצא כיום במחסור״.
לגמרי במחסור.
״את קמה בבוקר וקוראת את העיתון ומשתאה כמה חסר. מה שאנחנו מלמדים זה לקחת על עצמך את נקודת הראות והצורך של המשתמש. אם אני מסתכלת על פרויקטי הגמר של השנה – לקראת סיום התקופה שלי – אני רואה מהלך, מעבר ברור בין הנושאים שמתעסקים בהם והאופן שבו מספרים את הסיפור״.
את מה שאת רואה הציבור (אפילו המקצועי) מתקשה לראות. דרוש הרבה מאוד הסבר.
״אנחנו משקיעים הרבה מאמץ ואנרגיה לתת כלים לתווך את הידע. אחד השינויים הדרמטיים שאנחנו מלמדים זה המעבר מיוצר לאוצר, Creator to Curator. למעצבים יש תפקיד משמעותי בתיווך המציאות בכל דבר שהם נוגעים. אם אני שואלת מה עשיתי בחמש השנים האלה, זה לזקק את הדברים המשמעותיים שקורים בעולם העיצוב ולהפנות אותם לעולם התכנים הרחב יותר, ואני אומרת את זה בסיפוק. זו היתה המשימה שלי״.
הרגשת זרות בכניסתך לבצלאל?
״ברור. וגם הכניסה שלי לתפקיד הייתה מלווה בהרבה חשדנות. ריחפה מעליי השאלה מה מישהי כמוני עושה שם. אבל זו שאלת בסיס – האם מישהו שאינו מעצב יכול להוביל את התחום הזה. לקח זמן להבין את החשיבות. אבל צריך לזכור שנכנסתי לבצלאל ולימדתי בתוכנית לתואר שני שש שנים קודם, כשהוקם המסלול לניהול עיצוב. הגעתי בהזמנתו של אלעד פרסוב, שלמד במסלול דומה באוניברסיטת פראט בניו יורק, מעין מינהל עסקים למעצבים.
״תוכניות מסוג זה הוקמו במקור על מנת להכשיר מנהלים שינהלו מעצבים – בסמסונג יש עשרה מעצבים וצריך לנהל את המחלקה הזו – כך התחיל התחום. אבל ב־20 השנים האחרונות חל שינוי דרמטי באופן הראייה של השדה, בגלל שיש השתנות נורא מהירה של העולם והכלים הסטנדרטיים של יעוץ ארגוני ומינהל לא מספיקים.
״משנות ה־90 התחילו לומר שצריך לעשות הפוך – לקחת את האופן שבו מעצבים פותרים בעיות ולהחיל את אותם כלים על עולם הניהול (ו־IDEO, שבה מעורבים מעצבים ישראליים הובילו את זה). למה – כי אנחנו מתחילים מהמשתמש. עושים ניסוי ועושים פרוטוטייפ בתהליך חזרתי, והוא מדוייק יותר. החל מאותה תקופה המתודולוגיה והכלים של חשיבה עיצובית נכנסו לשימוש, ואנחנו מלמדים את כל התואר בכלים של חשיבה עיצובית״.
ואת אומרת ״אנחנו״. הפנמת לגמרי את הכלים הללו.
״לגמרי. אני מגיעה מעולם הניהול ונכנסתי לתוכנית בתור מומחית ליזמות וניהול. לימדתי תמיד לצד מעצב – בהתחלה לצד עזרי טרזי ובהמשך רועי ביגר, שהיה סטודנט שלי והיום הוא ראש המסלול לניהול עיצוב. רועי מייצג את המודל הקלאסי – איך אנחנו רוצים שהבוגרים של התוכנית יעבדו: הוא סמנכ״ל עיצוב בחברה למכשור רפואי ועומד בראש מסלול אקדמי״.
אם העיצוב חפץ חיים, במיוחד בעולם רווי מוצרים, הוא חייב להיפתח לעולמות אחרים. כפי שניהול מחיל על עצמו כלים של חשיבה עיצובית, פתחתי את דרך החשיבה של התוכנית למרחב גדול, עם כניסה של ׳לא מעצבים׳ ללמוד וללמד
הגשות גמר עיצוב ומדע
חשוב שהמרצים מגיעים מהשדה המעשי ולא מהאקדמיה הטהורה?
״זה מאוד משמעותי. אם העיצוב חפץ חיים, במיוחד בעולם רווי מוצרים, הוא חייב להיפתח לעולמות אחרים. כפי שניהול מחיל על עצמו כלים של חשיבה עיצובית, פתחתי את דרך החשיבה של התוכנית למרחב גדול, עם כניסה של ׳לא מעצבים׳ ללמוד וללמד. השנה יש לנו מחזור חזק בצורה יצאת דופן – הצלחנו לפצח את התמהיל הנכון בין מעצבים ללא מעצבים, ואיך הוא צריך להיות הכי מפרה.
״אחד התחומים שהצלחנו לחולל בהם שינוי הוא הנושא של עיצוב שירות והכניסה של עיצוב למינהל הציבורי. זו לא פחות ממהפכה. בחמש שנים האחרונות – גם ברשויות מקומיות וגם במשרדי ממשלה ובחברות ציבוריות השתלבו בוגרים שלנו״.
מה הם עושים שם?
״הם מנהלים תהליכי שינוי בכלי חשיבה של עיצוב״.
מי פתח להם את הדלת?
״התוכנית העבירה סדנה בחשיבה עיצובית במסגרת פרויקט ׳ישראל דיגיטלית׳ בניהול הג׳וינט, לפקידות הבכירה ביותר במשרדי הממשלה. ישבו שם 50 אנשים, ובפעם הראשונה שעשינו את הסדנה הזאת ראיתי, באופן תיאטרלי אפילו, את סימני השאלה על הפנים של האנשים. ובשעה אחת בצהריים – אני יכולה לשים את האצבע – נעמד תור של אנשים שאמרו לי אני רוצה להביא את זה אלינו. מאז כבר כמה שנים זה עובר, והסטודנטים שלנו הגיעו לעבוד בסורוקה, ברכבת ישראל, בעיריית ירושלים, בעיריית תל אביב. שרה אוסלנדר, מעצבת הראשית בצוות החדשנות של בלומברג, מובילה את התחום״.
בשנים האחרונות הייתי יותר בעיריית ירושלים מאשר בבצלאל
ומה קורה במסלול ״אודות עיצוב״?
״זה הדבר השלישי שאני גאה בו. בראש המסלול עומדת מאיה בן דוד, מעצבת סופר מוכשרת שמובילה את המשימה שלקחנו על עצמנו – לייצר את השיח של העיצוב ולראות איך יוצרים את הקהילה של העיצוב. שני המסלולים האחרים (ניהול וטכנולוגיה) פתוחים במהותם לדיסציפלינות אחרות. אודות עיצוב הוא מסלול שיש בו רק אנשים עם השכלה בעיצוב.
״ראינו בצורה מובהקת, ואני מאוד מאמינה בזה – ששני המסלולים האחרים מתקיימים בבצלאל בזכות הבסיס החזק בעיצוב. זה הלב של התוכנית. והמהלכים שעשינו בשנתיים־שלוש האחרונות היו לייצר בית לאנשים שרוצים לדבר ולהעמיק בחקר התחום הזה.
״בשנה האחרונה נפתחנו והזמנו מעצבים אחרים ליצור איתנו – אם זה מרצים מחו״ל ואם זה הבוגרים שלנו – אנחנו רוצים לתת להם בית, אם הם רוצים לחקור, לכתוב, אם הם רוצים לשבת להתדיין ולעשות פינג פונג מחשבתי עם אנשים אחרים. המרחב הזה של השיח על התחום, באיזה כיוונים הוא הולך, זה משהו שהמסלול אודות עיצוב מוביל ומפרה״.
הדבר העיקרי שעשיתי זה להיות מנהלת מאפשרת, לא אמרתי על כלום שהוא לא אפשרי: לא תקציב ולא מגבלות ולא פרויקטים מופרכים. הייתה אווירה גדולה של יצירה בשנים האלה והיה כיף
תערוכת סודות
את מדברת על תהליכים תת קרקעיים ולא על העיצוב כפי שאנשים מכירים אותו. לא ״מוצרי מעצבים״ ולא ״תשבור לי קיר, תעשה לי יפה״.
״כך אני תופסת את המנדט של בצלאל בחברה הישראלית או באקדמיה – לסמן את המקומות שאנחנו צריכים להיות בהם ולהוציא את הבשורה שעיצוב משפיע. בצלאל באופן היסטורי היה גוף אקדמי שמסמן את המגמה, וזה מה שראיתי כתחום האחריות שלי – לא למשוך את התואר הראשון עוד שנתיים, אלא לפתח קשר עם העולם.
״כשרק לימדתי, למרות שהייתי חלק מסגל התוכנית, אלה שלמדו באודות עיצוב לא נפגשו איתי. הכניסה שלי התבססה על הרגע הנדיב של האנשים להכניס מישהו חיצוני, לתוך הקהילה הזו. גזרתי על עצמי שנתיים של שתיקה בתחום המקצועי של העיצוב. הדבר העיקרי שעשיתי זה להיות מנהלת מאפשרת, כיוונתי ואמרתי את דעתי, אבל בעיקר נתתי לאנשים לפרוח, לא אמרתי על כלום שהוא לא אפשרי: לא תקציב ולא מגבלות ולא פרויקטים מופרכים שאנשים רצו – עם גופים אחרים ועוד. הייתה אווירה גדולה של יצירה בשנים האלה והיה כיף״.
סדנת מחקר סטודיו אטליה הולנד
וגם עברתם לבית הנסן.
״נכון. אני מרגישה אחריות אישית לאופי של פעילות בצלאל בהנסן. זה ניסוי חברתי של אקדמיה בתוך קהילה יוצרת. אני חושבת שבשנים האחרונות הייתי יותר בכיכר ספרא (בעיריית ירושלים) מאשר בבצלאל. אני מאמינה באמת ובתמים בחשיבות של ההמצאות שלנו בירושלים, ואנחנו צריכים להיות מעורבים באקו־סיסטם של ירושלים אם אנחנו חפצי חיים. זו זכות הקיום של התוכנית הזו ואני חושבת שהובלתי את הפתיחות והרצון לעשות דברים משותפים עם גופים בירושלים״.
דוגמאות?
״כל שיתופי הפעולה של התוכנית – קורס עיצוב שירות עם העירייה, חברות מהסביבה העסקית של ירושלים, פעילויות עם רוח חדשה, המגזר השלישי. בית הנסן אפשר לנו ליצור משפחה וקהילה, ולתמוך בחיבור בין המסלולים והעובדה שיש לנו מרחב, כולל החצר והגינה. בתחילת הדרך התלבטנו – יש מחיר לניתוק הזה מבצלאל, אבל הערך שזה נתן לנו לתוכנית היה רב. וזה 100 סטודנטים, אוסף מדהים של אנשים שרובם מבוגרים, לא מיד אחרי תואר ראשון. אנחנו קולטים בעיקר אנשים אחרי כמה שנות נסיון והם נותנים ערך של עומק. רובם באים לעשות שינוי מקצועי. התואר הזה מיועד לאנשים שעל סמך הידע הקיים שלהם מוסיפים עוד שכבה״.
לאחר הרהור היא מוסיפה: ״זה מאוד מתאים לאופי ולהתנהלות האישית שלי: כך היה בצ׳ק פוינט, בהקמת הטלוויזיה בכבלים ובכל מקום. אני מרגישה שהקריירה שלי היא לא לינארית, אני לא מתקדמת בצורה הרגילה, היום אני לא אלך לתפקיד יותר גבוה בשרשרת העיצוב. החמש שנים האלה היו בשבילי בית ספר – ואני עוד לא יודעת מה הדבר הבא שאעשה, אבל אשתמש בעושר החשיבה הזה ובכלים של עיצוב בכל דבר שאעשה בעתיד״.
למה בעצם את לא ממשיכה בתפקיד?
״אני מסיימת את הקדנציה שלוש שנים מוקדם מהצפוי, בעקבות החלטת המל״ג שקבעה, שבראש תוכניות התואר השני באקדמיות לאמנות ועיצוב, יעמדו בעלי תואר דוקטור או פרופסורים בתחומם״.
מיהם הפרופסורים שאינם ד״ר?
״במערכת ההשכלה הגבוהה יש מסלול שנקרא המסלול המקביל, שבו מוענק תואר פרופסור לאנשים מצטיינים בתחומם, וזה תקף במיוחד בתחומי יצירה אבל לא רק. הקריטריונים לכך הם הישגים מקצועיים – נאמר מספר תערוכות, יזם מאוד מצליח, אם אתה מומחה – בעל השפעה ניכרת על תחומך. אני נאלצת לפרוש מכיוון שאני לא נופלת בקטגוריות הנכונות – אני לא ד״ר באקדמיה ואני לא מעצבת מומחית״.
מעניין. אנחנו הרי לא בדיוק בתקופת המומחה לדבר יחיד.
״ההחלטה הזאת היא גזרה קשה, כיוון שהתואר שלנו הוא מעשי ואין כיום מקום שמכשיר דוקטורים מעשיים באקדמיה בישראל. בעולם יש Practice based PHD״.
הגשות גמר
מה הדבר הבא שתעשי?
״כרגע אני נשארת חלק מהסגל של התוכנית ויש לי עוד תחומי אחריות בבצלאל, בין השאר אני מניחה תשתית למעבדות יזמיות של בצלאל. אני מלמדת שלושה קורסים – אסטרטגיה, יזמות וקורס על תרבות הצריכה – שנוגע במגמות המרכזיות שמשפיעות על חיינו, והקשר שלהן לעיצוב. אני גם מנחה הרבה פרויקטי גמר בתחומים הקרובים אליי, קיימות ויזמות״.
מה את מלמדת מעצבים מתוך האני מאמין האקולוגי שלך? להתאפק? לא לייצר?
״אני עוזרת לפתח את התודעה, המודעות והמשמעות של ייצור מוגזם של תהליכי ייצור, של הפעילות שסובבת את התפקידים שלהם. הקורס הזה מסתכל על הצמיחה של האוכלוסייה, על הגלובליזציה, על קפיטליזם, על תהליכים בסיסיים שמתרחשים בעולם, ואיזו אחריות יש למעצבים. הרי מה עושה המעצב?, הוא מייצר משהו נחשק שאני ארצה לקנות״.
את אומרת להם אל תייצרו?
״אנחנו באקדמיה, ואני שואלת את השאלות הקשות, על הצד האתי. התוכנית הזו מתעלת את אוסף היכולות שלהם״.
לעשות טוב?
״כן! לא לסגור את העיניים. האם אלך לעבוד בחברה שמייצרת סיגריות? או הימורים?״.
מובן, אבל זו הדרך שלך, שלא מתאימה לכל אחד.
״נכון. אבל אני מסתכלת אחורה על הקריירה שלי ואומרת בסיפוק שמעולם לא עשיתי משהו שנוגד את העקרונות שלי. ויש לי עוד תוכניות גדולות״.
שיח גלריה שיתקיים ביום שישי ה-10.6 בשעה 11:00 בתערוכה ״בחזרה לעתיד״, המוצגת בימים אלה בגלריה בשנקר, יעסוק בנוסטלגיה וזיכרון ובהשפעה של עיצוב הסביבה היומיומית על הסיפור הישראלי הקולקטיבי. בתערוכה – שאצרו יובל סער וחגית פלג רותם – מוצגים מוצרים ומותגים שהפכו לאייקונים של ישראליות מימיה הראשונים של המדינה: מקרר אמקור, משחק רמיקוב, בגדי אתא ומשכית, כלי קרמיקה של לפיד, וסמלי מוזיאון תל אביב והאוניברסיטה העברית. זה לצד זה מדגימה התערוכה את העיצוב המקורי מהעבר ואת הפרשנות העדכנית שהעניקו לו מעצבים בני זמננו.
התערוכה היא חלק מפעילות מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל. היא מתחקה אחר קורותים של המותגים ותפיסתם בקרב הקהל – חלק מהמותגים קמו לתחייה אחרי שנים של היעדרות מהנוף בעוד שאחרים נעלמו. חלק עברו עדכון ורענון, ונשאלת השאלה מתי ולמה נחוץ מהלך כזה למותג וללוגו, ומה הערך המוסף של נוסטלגיה וסנטימנטים תורמים למותג בימינו.
משתתפי התערוכה: אורלי אדלביץ׳, איתי אהלי, אריאל שקל, יעל שנברגר, מיה מוצ׳בסקי פרנס, מיכל סהר, Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, עודד ובמן, עזרי טרזי, שלומי איגר, שרון טל, שי ניפוסי ואנדריי גרישקו; סטודנטים שנה ג׳ בפרויקט ״מרקחה״ הבין מחלקתי בשנקר.
טרזי נולד לפני 54 שנה בירושלים וחי כיום עם משפחתו בשהם. לפני 30 שנה (1986) הוא החל את לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ועשור לאחר מכן (1996) נכנס לתפקיד ראש המחלקה. בשנת 2004 הוא ייסד את התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ועמד בראשה עד לפני ארבע שנים.
עזרי טרזי, 2016
״הסיבה שבחרתי לעבור ולהוביל את התוכנית לתארים מתקדמים בתחום העיצוב בטכניון היא כי הטכניון הוא ללא עוררין הוא אחד מהמוסדות האקדמיים הטכנולוגיים המובילים בעולם, ופוטנציאל השילוב בין עיצוב וחשיבה עיצובית למגוון העצום של המחקר המדעי והטכנולוגי שקיים בו הוא בלתי נתפש״, אומר טרזי. ״אני רואה בהקמת מעבדת עיצוב ומדיה דיגיטלית שתשלב מהנדסים ומדענים יחד עם מעצבים במסגרות מחקר ופיתוח של התארים המתקדמים בתחום העיצוב כצורך לאומי, שיכול לענות על צרכי העתיד של העולם.
״הטכניון שמקים כיום שלוחה בניו יורק ושלוחה בסין, הופך להיות גורם אקדמי משמעותי, ובוגרים רבים בתחומי העיצוב השונים המשוועים לתוכנית ברמה בינלאומית ימצאו בו שדה אינסופי של מחקר ועשייה בקצה הלא נודע של צרכי העתיד. זוהי התוכנית היחידה בישראל שמעניקה תואר שלישי (Phd) בעיצוב, ובישראל יש מחסור משמעותי של סגל אקדמי בכיר בעיצוב. העיצוב הוא המתווך והמאיץ, הממחיש והמנגיש את כל אותן טכנולוגיות לשימוש האדם, ואני שמח שהטכניון רואה בשדה העיצוב מרכיב משמעותי של העתיד״.
לאחר לימודיו עבד במשך שש שנים ב״בצלאל מחקר ופיתוח״, חברה שעסקה בפיתוח מוצרים תומכי חיים כמו מסיכות אב״כ, חליפות קירור לטנק מרכבה ועוד. ב-1996 הקים את סטודיו טרזי שמתמחה בייעוץ אסטרטגי לחברות, בחשיבה עיצובית ובפיתוח מוצרים כמו מזגנים לחברת אלקטרה, מקרר אמקור החדש, שותפות במיזם האנרגיה הסולארית זניט סולאר ועוד. הוא היה ממקימי הסניף הישראלי של פירמת העיצוב והייעוץ Ideo, שנסגר ב-2001, וב-2005 היה ממקימי d-Vision, תוכנית מתמחי העיצוב של חברת כתר (2005-2012). כיום הוא פועל כיועץ בתחום חדשנות ב״חשיבה עיצובית״ במסגרת קבוצת פנזא, ואף פרסם ספר בנושא – ״Dז״ (2013).
עבודותיו הוצגו במוזיאונים, בירידים ובגלריות החשובים בעולם דוגמת שבוע העיצוב של מילאנו, גלריית מוס בניו יורק, הביאנלה לעיצוב באיסטנבול, יריד העיצוב דיזיין מיאמי־באזל. הצלחת הסולארית שעיצב הוצגה ב-2010 בקופר יואיט, המוזיאון הלאומי לעיצוב של ארצות הברית בניו יורק, שם גם הציג ב-2009 בתערוכה ״Design for a living world״ את המיצב ״Living Forest״. במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק הציג טרזי ב-2005 בתערוכה ״Safe Design״ סוודר עם צווארון גולף שפיתח שיש בו מסננים נגד וירוסים מחלות. בנוסף לכך הוא הציג תערוכות ועבודות גם בארץ בשורה של מוזיאונים וגלריות, ביניהן ״קל״ב״ בגלריה פרדיגמה (2011) ו״מחוז חפץ״ במגדל דוד (2015).
פרופ׳ עמי דרך (1963-2012) נתפס בעיני רבים כאחד מהמעצבים התעשייתים המבטיחים ביותר והמוכשרים ביותר שפעלו בישראל, עד לפטירתו בטרם עת בשנת 2012. לקראת יום השנה הרביעי לפטירתו חברו מעל 70 מעצבים ישראליים, מהטובים שפועלים בארץ ומחוצה לה, לתערוכת מחווה לזכרו.
המשתתפים בתערוכה עוסקים בזכרו של דרך תוך אימוץ גישות שונות הכוללות את עולמות התוכן של העיצוב שבהם עסק – עיצוב רפואי, עיצוב ניסיוני ועוד. לצד אלו יציגו בתערוכה מחוות אישיות לדרך, שבהיותו צבר טיפוסי עבר כמה מהשלבים שמאפיינים את ילידי הארץ: הוא נולד בחיפה, שימש כקצין מכונות בחיל הים, למד בבצלאל עיצוב תעשייתי ואף כיהן כפרופ׳ וראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בין 2004 ל-2008.
הילה שמיע
ציפה קמפינסקי
המונח ״תורת המחברים״ או ״התנ״ך של המחברים״ הוא מונח שטבע דרך, כפי שמספר טרזי בקטלוג התערוכה. בהנחיית סטודנטים או במעמד של הגשת פרויקטים, כאשר הפתרון שהציע סטודנט היה חלש לטעמו, היה דרך מצביע על נקודה כלשהי במוצר ואומר: ״…ואני ממליץ לך לפתוח את התנ״ך של המחברים ולבדוק כיצד ניתן לשפר את המפגש בין החלקים״; ואילו כאשר עמד נפעם לנוכח פתרון חדש ויצירתי, הוא היה אומר: ״מה שמופיע כאן צריך להיכנס לספר של תורת המחברים״.
״המורשת של פרופ׳ עמי דרך אינה רק בסדרות האובייקטים, הסביבות והמוצרים המדהימים שיצר לאורך השנים אלא גם פרקי תורה, ידע וחוכמת הניסיון שטבע במאות סטודנטים שחינך לאורך השנים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל״, מוסיף טרזי. ״התערוכה אינה עוסקת ברטרוספקטיבה של עבודתו, שזה תפקיד שרק מוזיאון יכול לעשות, אלא תערוכת מחווה לחבר יקר לליבותיהם של קולגות וסטודנטים רבים, המבטא דרך היבט מקצועי שכל כך אפיין אותו, את האהבה שלהם לעמי. עמי אהב מחברים, ואהב לייצר חיבורים״.
הילה קרני ראב״ד
מיכאל צינובסקי. צילום: דור קדמי
פרופ׳ דנה אריאלי, דקנית הפקולטה לעיצוב ואוצרת שותפה של התערוכה: ״עמי היה אדם יוצא דופן עם חיוך יוצא דופן. הוא גם היה מעצב מוכשר בצורה יוצאת דופן ובדיעבד אני מבינה שהוא היה המעצב האולטימטיבי שכן עיצוב, לפי הגדרה, מבקש להציע פתרונות לבעיות של אנשים, ואת זה הוא עשה בצורה טבעית לגמרי״.
משתתפים: עירית אבא, מאור אהרון, לוקה אור, עדיטל אלה, דוד אמר, מאיר אשל, שלומית באומן, איה בנטור, עידו ברונו, גל גאון, דיויד גוס, טל גור, דב גנשרוא, קרן גרליץ וגורית מגן, חנן דה לנגה, ניני ורשבסקי, טלי זיכרוני, עידן זילצר, עופר זיק, עזרי טרזי, עדי כתרי, ערן לדרמן, עמי ליבוביץ, פיני ליבוביץ, עינת לידר, רועי מגדסי, מתי מונחם, תמיר ניב, תמר ניקס, סטודיו ב׳ – ניצן דבי וליאורה רוזין, סטודיו בייקרי – רן אמיתי וגילי קוצ׳יק, סטודיו טיקו, סטודיו כולה – עדי שפיגל וקרן תומר, סטודיו פרודקס – גיל שפי ויואב אבינועם בשיתוף רוני נעים, דנה סיתרי, עודד עזר, אילון ערמון, עמרי פישר, עודד פרידלנדר, יעל פרידמן, אפרת פרידנזון, מיכל פרייפלד, חיים פרנס ומיה מוצ׳בסקי פרנס, לירון פרץ, מיכאל צינזובסקי, גד צ׳רני, דניאל צ׳רני – Fixperts, יעקב קאופמן, רונן קדושין, רפי קובי – בינה עיצוב תעשייתי, ורד קמינסקי, ציפה קמפינסקי, שמוליק קפלן, הילה קרני ראב״ד, עמרי רבס, ערן רוזנפלד, אירה רוז׳בסקי, יואב רכס, יואב שביט, שולי שטראוס, הילה שמיע, תמיר שפר, נועה תבורי, Reddish studio – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן.
כלכליסט: מה למדה אלכסנדרה נרובליאנסקיה מחיטוט באוסף של אורן פייט הכולל מאות אריזות ופרסומות ישנות
Real Time של מרטן באס
dezeen: מרטין באאס מציג את השעה ב״זמן אמיתי״ בשעון חדש בשדה התעופה של אמסטרדם
אות-אות-אות: עידו ספיר מספר על פרויקט הגמר שלו במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, עיצוב משקל אנימטיבי אקספרימנטלי לפונט פרנק־ריהל
מוזיאון העיצוב חולון: נטע קונפורטי בשיחה עם המעצב ארז נאבי פאנה
Wired: מעבר חצייה מנורות לד לטובת השקועים במשך הטלפון הנייד
dezignZoom: סיגל נמיר על המפגש של אלכס גכט עם עם קים לתרופ, האשה הצעירה מסקרמנטו שנולדה ללא ידיים ורגליים, שהוביל אותו לעיצוב פרויקט הגמר המצטיין של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל
שתי התערוכות עוסקות בשני מפעלים חלוציים מסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20: יקב ראשון-לציון ובית הספר לאמנויות בצלאל. שניהם, כל אחד בתחומו, הניחו תשתית חומרית ותרבותית ליישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. התערוכות מדגישות את נקודות ההשקה בין שני המפעלים, העיקרית שבהן היא העובדה שתוצריהם – היין ואמנות בצלאל – היוו סמל ליישוב היהודי המתחדש ונרכשו על ידי יהודי הגולה כמחווה רגשית של אהבת ארץ ישראל וכתרומה למען הגשמת הרעיון של יישובה.
״הלל לכרמל״ מציגה את יקב ראשון-לציון כסמל להגשמת חזון יישוב ארץ ישראל. היקב היה סמל ומגדלור להבטחת החזון לעתיד טוב יותר הנוטע תקוה ומעניק כוחות אדירים להתמודדות עם הקשיים שבדרך. היקב ביטא את התגשמות החלום הציוני ואת שגשוגה של החברה היהודית המתהווה בארץ ישראל. דרך 120 מוצגים נדירים התערוכה חושפת את החדשנות של יקב ראשון-לציון בשנותיו הראשונות כמפעל תעשיה חקלאית מודרני הבולט במרחב המזרח התיכון, ועוסקת בעיקר בעשורים הראשונים לקיום היקב שבמהלכן היווה מודל תעשייתי חדשני ופורץ דרך בארץ ישראל.
התערוכה: ״יודאיקה עכשיו: גביעי יין של אסכולת בצלאל״ (אוצרים: ד״ר שירת מרים שמיר ועידו נוי) מציגה 48 גביעי יין וקידוש עכשוויים מעשה ידיהם של אמנים ומעצבים מהשורה הראשונה השייכים לאסכולת בצלאל, ושחלק נכבד מהם נעשו לאמני יודאיקה מובילים בארץ ובעולם. מהתערוכה ניבטת תפיסת העולם ושפתם האמנותית של חברי וחברות האסכולה כפי שאלו מקבלות ביטוי בתשמישי קדושה. לאלה מתווספות התנסויות ונקודות מבט שונות – היסטורית, תרבותית, חברתית, אופנתית, חומרית, גופנית, נפשית, טכנולוגית ועוד. בין המשתתפים בתערוכה: אריה אופיר, רורי הופר, נועה זילברמן, עתי חן, עזרי טרזי, זליג סגל (ז״ל) וחיים פרנס.
בדרך כלל החלפת לוגו או מיתוג חדש לא זוכים לדיון ציבורי, אולם זה לא היה המקרה עם התדמית החדשה והשנויה במחלוקת של אוניברסיטת תל אביב, שעיצבו אורי נווה וטל ברקוביץ׳. מהלך המיתוג מחדש הציף סוגיות רבות וחשובות בדיון הציבורי: האם העבר הוא פרה קדושה ואסור לגעת בו? האם בעידן הדיגיטלי שמשנה את חוקי המשחק עדיין נכון להיאחז במה שנעשה בעבר? עד כמה הרדיפה אחר העכשווי, המעודכן והצעיר מכתיבה החלטות כמו שינוי הלוגו של מוסד אקדמי? האם יש קשר בין הביקורת של קהילת המעצבים על מהלכי מיתוג לא מוצלחים לבין ההתקבלות שלהם בקרב הקהל הרחב? ועד כמה הקהל הרחב בכלל שם לב למהלכים האלו?
דן הנדל. צילום: Amanda Kirkpatrick
26.1 > דן הנדל מתמנה לאוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל בירושלים
חצי שנה לאחר שפורסם הקול הקורא לתפקיד, וארבע שנים לאחר שנפתחה ״חוקרים במופלא״ -התערוכה האחרונה שאצר אלכס וורד ז״ל – פורסמה הידיעה שדן הנדל מונה לכהן כאוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל. הנדל,יליד 1978, הוא אדריכל, מרצה במחלקה לאדריכלות בבצלאל, ואצר בין השאר את התערוכה ״נושאת מטוסים״ שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה ה־13 לאדריכלות בונציה (ולאחר מכן גם בניו יורק ובמוזיאון ישראל), ואת תערוכת הרטרוספקטיבה על האדריכל אברהם יסקי במוזיאון תל אביב. המינוי הוא זריקת מרץ חשובה לתחום ותרומה משמעותית לתחרות הבריאה שבין המוזיאונים המז׳וריים שמציגים עיצוב בישראל.
2017 > שלוש תערוכות עיצוב שיאצור הנדל יפתחו ב־2017. בחודש מרץ תיפתח תערוכה ניסיונית שתחשוף את אוספי המחלקה לעיצוב ואדריכלות כשכבות ארכאולוגיות של החלטות, התקשרויות וצירופי מקרים, ותעלה שאלות על ההגדרות המשתנות של עיצוב ודרכי התצוגה שלו. בחודש יוני תיפתח תערוכה על עבודותיו פורצות הדרך של המעצב הגרפי דן ריזינגר, שתדגים את המנעד המרשים של עבודתו העיצובית. ובחודש ספטמבר תיפתח תערוכה שתתמקד בפרגמנטים חומריים, קישוטיים ואדריכליים בירושלים, ותתבסס על עבודתו רבת השנים של האדריכל דוד קרויאנקר.
״מטבח האש״ בעיצוב טום דיקסון לאבן קיסר
12.4 > אבן קיסר מציגה את The Restaurant, שיתוף הפעולה שלה עם טום דיקסון בשבוע העיצוב של מילאנו
גם השנה הציגה אבן קיסר, בפעם הרביעית ברציפות, שיתוף פעולה בינלאומי מרשים שזכה לכותרות בשבוע העיצוב של מילאנו. ״המסעדה״ של אבן קיסר וטום דיקסון כללה ארבעה מטבחים קונספטואליים ששאבו השראה מארבעת האלמנטים: אדמה, אש, מים ואוויר. היא מוקמה במוזיאון הילדים מילאנו (MUBA), שמורכב מארבעה אגפים ובכל אחד מהם הוצג מטבח קונספט שונה בעיצובו של דיקסון. לצד המטבחים שולבו פריטים שונים בעיצובו של דיקסון וכן שולחנות המיועדים לאכילה, שעליהם הוגשו מאכלים שבושלו בכל אחד מארבעת המטבחים, כאשר כל מאכל הותאם לקונספט של המטבח בו הוכן.
2017 > בשנה הקרובה אבן קיסר תשתף פעולה עם המעצב הספרדי חיימה חיון. המיצב הראשון יוצג בחודש ינואר בטורונטו תחת הכותרת Stone Age Folk, ויגיע לשיאו בשבוע העיצוב של מילאנו שיתקיים בחודש אפריל.
טרטקובר במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג
3.6 > תערוכת היחיד של דוד טרטקובר נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות
מתבקש להגיד על תערוכת היחיד של דוד טרטקובר במוזיאון תל אביב שהיא הייתה תערוכה חשובה; שזו הייתה הזדמנות חד פעמית להתרשם מהקף היצירה המרשים של המעצב והאמן, חתן פרס ישראל לעיצוב, ומהיכולת שלו לזקק אמירה פוליטית או חברתית לדימוי אחד. אולם מעבר להיותה חשובה, זו הייתה תערוכה יוצאת דופן, שהפגינה קודם כל את השליטה המושלמת של טרטקובר בתקשורת חזותית, לא משנה אם הוא מעצב כרזה או חושב על חלל תערוכה. והדבר בא לידי ביטוי בכל הבט: החל מהלייבלים, שהדבר הכי בולט בהם היה ציון השנה (מה שנתן את ההקשר הרלוונטי לעבודה), ועד לפיזור העבודות בחלל – החל מהעבודה בכניסה שנתנה את הטון – ״ישראל זה לא אמריקה״ – ועד הבחירה לתלות את כרזת ״שלום עכשיו״ הרחק מגובה העין, כאידיאל שאי אפשר להשיגו.
2017 > אחת מתערוכות העיצוב המסקרנות של השנים האחרונות תיפתח בחודש מרץ במוזיאון תל אביב. התערוכה, ״תגובה בונה לאסונות טבע״ שתאצור מאיה ויניצקי, תציג כ־25 פרויקטים מרחבי העולם שעניינם מיליוני אנשים שנעקרו בעשור האחרון מבתיהם בעקבות אסונות טבע רחבי היקף, ופליטי מלחמות וסכסוכי דמים פנים־מדינתיים. מיליונים מתמודדים עם סכנת מוות, מזג אוויר קיצוני, צמא, רעב וחרדה: מעֵבר למענה לצרכים המיידיים, בהבט רחב יותר אפשר לזהות שינוי באופן שיתוף הידע ובקשר העדין בין הקהילה לשדות מקצועיים דוגמת אדריכלות, עיצוב מוצר, עיצוב גרפי, הנדסת מבנים והנדסת חומרים.
ננדו במוזיאון העיצוב חולון. כל הצילומים: Takumi Ota
7.6 > תערוכת הרטרוספקטיבה של סטודיו ננדו נפתחה במוזיאון העיצוב חולון
מוזיאון העיצוב חולון שם לזכותו השנה השג בינלאומי מרשים, עם פתיחת תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה בעולם של סטודיו ננדו, מהחשובים בעולם. 74 העבודות שהוצגו בתערוכה הציגו את האתגרים והפתרונות שבהם נתקל הסטודיו, תוך אינטראקציה עם הטיפולוגיות השונות של אוביקטים ושל האזורים הלא־נחקרים בהם, שבאופן לא מפתיע, את כולן איפיין מינימליזם יפני מפתיע, נחשק ויוצא דופן. התערוכה סימנה את עזיבתה של גלית גאון ממשרת האוצרת הראשית של המוזיאון, תפקיד שמילאה במשך חמש שנים מיום הקמת המוזיאון. לנעליה נכנסה מיה דבש כאוצרת ראשית בפועל, ומוקדם יותר החודש היא פתחה את ״מבט על״, התערוכה הראשונה במוזיאון תחת כהונתה.
2017 > המוזיאון עדין מצוי תחת סימן שאלה ללא מנכ״ל ואוצרת ראשית קבועים, אולם תכנית התערוכות ל־2017 כוללת שתי תערוכות מסקרנות. לאחר התערוכה הנוכחית שעוסקת בראייה, בחודש יוני עיצוב תיפתח תערוכה שתעסוק בסאונד בשילוב של פריטים היסטוריים, עכשוויים, אינטראקטיביים ומיצגים מקוריים שיעוצבו במיוחד בעבור התערוכה. בחודש דצמבר תיפתח תערוכת רטרוספקטיבה שתאצור חוקרת האופנה יערה קידר, ושתוקדש לזכרה של הבמאית, השחקנית, התסריטאית ואייקון האופנה רונית אלקבץ.
מתוך ״הארץ המובתחת״ בבית העיר. צילום: דין אהרוני
16.6 > הארץ המובתחת, תערוכת היחיד של זאב אנגלמאיר, נפתחה בבית העיר
אחד הדברים המפתיעים בתערוכת היחיד של זאב אנגלמאיר, שעדיין מוצגת בבית העיר, הוא עצם קיומה. באקלים התרבותי הנוכחי של צנזורה, שמרנות וניסיון ללכת על בטוח, מבלי להרגיז אף אחד – ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במוסד עירוני – החגיגה הפרועה ומשובבת הנפש שמתקיימת במוזיאון היא דבר יוצא דופן ברוח הפלורליסטית שנושבת ממנה. מי שיבקר בתערוכה יזכה להצצה אל מוחו הקודח של אנגלמאיר, שממשיך למתוח את גבולות הטעם הטוב, לאתגר את המבקרים עם היחס שלהם לדת, לאומיות, מיניות ופורנוגרפיה, ולעמת אותנו עם צדדים שאנחנו נוטים להסתיר או להכחיש כמו אבסורד, וולגריות, ארוטיקה, פורנו וכו׳.
עזרי טרזי, 2016
22.6 > פרופ׳ עזרי טרזי יכהן כראש התוכנית ללימודים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון
עזרי טרזי הוא אחד האנשים המזוהים ביותר עם בצלאל, ודאי בתחום העיצוב התעשייתי:הוא החל את לימודיו בשנת 1986 במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ועשור לאחר מכן (1996) נכנס לתפקיד ראש המחלקה. בשנת 2004 הוא ייסד את התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ועמד בראשה עד לפני ארבע שנים. החל משנת הלימודים האקדמית הקרובה הוא יכהן כראש התוכנית ללימודים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון (תואר שני ותואר שלישי), ויהיה אחראי על הקמת מעבדת עיצוב ומדיה שתעסוק במחקר, עיצוב ופיתוח של קונספטים עתידיים עתירי טכנולוגיה. ״בוגרים רבים בתחומי העיצוב השונים המשוועים לתוכנית ברמה בינלאומית ימצאו בטכניון שדה אינסופי של מחקר ועשייה בקצה הלא נודע של צרכי העתיד״, אמר טרזי לפורטפוליו בתגובה למינוי. ״זו התוכנית היחידה בישראל שמעניקה תואר שלישי (Phd) בעיצוב, ובישראל יש מחסור משמעותי של סגל אקדמי בכיר בעיצוב. העיצוב הוא המתווך והמאיץ, הממחיש והמנגיש את כל אותן טכנולוגיות לשימוש האדם, ואני שמח שהטכניון רואה בשדה העיצוב מרכיב משמעותי של העתיד״.
מתוך מיתוג תערוכת בוגרי 2016, ויצו חיפה. עיצוב: גל בן דוד
26.6 > ירון שין מבטל את פורמט ההגשות המוכר של פרויקטי הגמר בוויצו חיפה
בחודש יוני הודיע ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, ירון שין, לסטודנטים שמסיימים את הלימודים, שהפורמט המוכר של הגשות סוף השנה לא יתקיים ובמקומו יגיעו כ־30 מבוגרי המחלקה לאורך השנים לשיחה בגובה עיניים בין מעצב בוגר לקולגה מקצועית. ״אני לא מוצא שום סיבה הגיונית שסטודנטים יעמדו רועדים מפחד מפני מבקר אימתני כזה או אחר, יגיעו לדמעות של תיסכול ולעיתים להתמוטטות בעקבות ביקורת קטלנית״, הוא אמר לפורטפוליו, ״וכל זה למרות שהעבודה שלהם זכתה לכל הדרך והתהליך לגיבוי וליווי מצוות המרצים של המוסד״. לפי שין התגובות למהלך היו מוצלחות במיוחד, ומעניין יהיה לראות האם הוא יצבור תאוצה ויורחב להגשות אחרות ומחלקות ובתי ספר נוספים.
אנל מילר, יו״ר אגודת המאיירים של ניו יורק, בתל אביב
16.9 > אנל מילר, יושבת הראש של אגודת המאיירים של ניו יורק, ביקרה בשבוע האיור השלישי של תל אביב
לכבוד שבוע האיור 2016 הגיעה לארץ כאורחת כבוד אנל מילר, יו״ר אגודת המאיירים של ניו יורק (Society of Illustrators), המכהנת בתפקיד במשך העשור האחרון. במשך שבוע שלם ביקרה מילר בעשרות תערוכות ופגשה מאיירים רבים, והתרשמה מסצינת האיור המקומית. מוקדם יותר החודש נודע ששישה ישראלים זכו השנה בפרסים מטעם האגודה, ביניהם עמית טריינין ועידו בק, על עבודות שהוצגו לראשונה בשבוע האיור 2016. ״ביקורה של מילר מעניק משנה תוקף לחשיבות הפלטפורמה שיצר שבוע האיור לאיור המקומי״, אמר יובל סער, האוצר הראשי של שבוע האיור והעורך הראשי של פורטפוליו. ״בשנים האחרונות זוכים מאיירים ישראלים בפרסים כמעט בכל תחרות בינלאומית חשובה, והביקור של אנל מילר בארץ מוכיח את העניין הרב שהאיור הישראלי זוכה לו ברחבי העולם. אני מקווה שביקורה של מילר יהווה סנונית ראשונה לשיתופי פעולה עתידיים״.
נשיא בצלאל, עדי שטרן, בראיון לידיעות אחרונות, 23.12.2016
12.12 > מירי רגב קוראת לעצור את התקציבים לבצלאל
ימים לא פשוטים עברו החודש על בצלאל, ועל חופש הביטוי והיצירה האמנותית, לאחר שסטודנטית לאמנות בשנתה הראשונה בבצלאל נלקחה לחקירת משטרה בחשד להסתה בעקבות תרגיל שתלתה במסדרון, שבו הוצג דיוקן של בנימין נתניהו ליד חבל תלייה עם הכיתוב Rope (פראפרזה על כרזת הבחירות של ברק אובאמה עם הכיתוב Hope). ״השר בנט, הגיע הזמן שגם אתה תציב את הגבול בין אמנות להסתה ותעצור את התקציבים לבצלאל!״, כתבה שרת התרבות מירי רגב בעמוד הפייסבוק שלה.
בראיון שפורסם בשבוע שעבר בידיעות אחרונות הגיב לפרשה נשיא בצלאל, עדי שטרן, שאמר ״זו הייתה מתקפה בוטה, אפילו ברוטלית, של המשטר על בצלאל. אנחנו הופכים לחברה פחות ופחות נאורה. במדינה דמוקרטית כל אדם יכול למתוח ביקורת על הממשלה המכהנת. יש היום בישראל אווירה של שיסוי. אנחנו בדיוק המקום שבו הסטודנטים צריכים להתאמן, להתנסות, להעז, ליפול. הכל במסגרת הלימודים, במסגרת החממה הפנים־אקדמית. אין דרך אחרת ללמוד. בטח לא בלימודים מעשיים כמו בבצלאל, שהוא מוסד שמחנך למעורבות חברתית, למעורבות פוליטית. אני חושב שיוצרים, אמנים ומעצבים צריכים להיות מעורבים, צריכים להגיב, צריכים לשאוף להשפיע ולשנות. זו התפיסה החינוכית שלי״.
